איזון: שדים

"היי, יקירתי." קול לוחש אל תוך אוזני, ולמרות שאני לא טורחת להרים את מבטי או להסתובב, אני יודעת בדיוק מי לוחש אל אוזני.
"לוציפר." אני אומרת בכבוד מסויים, אך לא מוסיפה עוד דבר. אני מניחה שאני מפחדת ממנו, אך לא כמו שמפחדים מאדם בעל כוח רב, מושל או דיקטטור, אלא כפי שהייתם מפחדים מכלב משוגע, יצור אשר אתם לא לגמרי בטוחים מה יהיה הצעד הבא שלו.
"אתה כועס עליי?" אני שואלת, וממשיכה להביט בתהום, פוחדת לפגוש במבטו, לא בגלל שהוא יפה עד כדי כאב, למרות שהוא בהחלט נאה בצורה לא אנושית, אלא בגלל שעיניו אנושיות להפליא.
זה מוזר שדווקא לשדים יהיו עיניים כל-כך רגילות, אנושיות, ובמיוחד ללוציפר, הוא הרי היה פעם מלאך, הטוב שבהם, אם כך למה אין לו את אותם עיניים בעלות הניצוץ, אלו היכולות להעלות את העולם באש במבט יחיד?
"למה שאכעס עלייך, יקירתי?" הוא שואל, ומרים את פני לעברו, מכריח אותי לפגוש בעיני השוקולד שלו.
"בגלל שהלכתי לפגוש את סם." אני אומרת במרירות, לא בגלל שאני מצטערת על כך שהמרתי את דבריו, אלא בגלל שהמרתי את פיו בשביל דבר מטופש כל-כך, המרתי את פיו, פשוט בשביל לשבור לעצמי את הלב.
"אני לא כועס עלייך, יקירתי," הוא אומר, קולו חלק כמו משי, ואני מרגישה כאילו אני צריכה לקום וללכת, יש משהו לא בסדר ברוגע שלו, הייתי מבינה אם הוא היה צועק וכועס עליי, אך מעולם לא הסתדרתי טוב עם שלווה כמו שלו, ואני בהחלט לא חושבת שזה זמן טוב להתחיל. "אני מבין לליבך." הוא מוסיף בסופו של דבר, ואני מבינה שזה רק עוד אחת מהדרכים שלהם לשלוט בי, הם רוצים לגרום לי להרגיש כאילו אני אחת מהם, בשביל שאסמוך עליהם, בשביל שבבוא הזמן, אני לא אתנגד לרצונם.
"את טועה," הוא אומר בשקטף קולו נעים ואני בהחלט כולה להבין למה הוא נחשב לטוב שבמלאכים."אנחנו לא מתייחסים אלייך בצורה טוב רק בגלל שאנחנו צריכים אותך."הוא מוסיף ומעביר את מבטו ממני בחזרה אל עבר הנוף. היה אפשר לומר הרבה דברים על השדים, אך דבר אחד היה ברור מההתחלה, הם אהבו דברים יפים, והנוף שנשקף מהחלון היה דוגמא נפלא לכך.
"אם כך, למה אתם נחמדים אליי?" אני שואלת, קולי מביע אי-אמון ואולי אפילו זלזול, אני יודעת שאני לא אמורה לדבר אליו כך, אך החינוך שלי גובר על האינסטינקטים שלי, וגורם לי להיזכר בכך שאיש אין סיבה לעזור אלא אם הוא צריך משהו בתמורה.
"בגלל שאם תרצי בכך או לא, את חלק מהמשפחה עכשיו," הוא אומר ומניח את ידו על כתפי ומושך אותי לחיבוק קצר."את אחת מאיתנו דליילה, ואנחנו רוצים שתדעי שלא חשוב מה יקרה, אנחנו נהיה פה בשבילך." הוא מחייך אך למזלי החיוך אינו מופנה אליי בגלל שלא הייתי יודעת מה לענות לו, הוא פשוט מחייך אל האוויר וממשיך ללכת לפתע. אני מביטה בגבו ומגחכת כאשר אני נזכרת במשפטו האחרון, בעיקר משום שהוא היה שקר, אף אחד מעולם לא היה שם בשבילי, ואני לא חושבת שחבורה של שדים יהיו הראשונים.