מבעד למראה – פרק שתיים עשרה
לא יכול להיות שניקולס… נעלם?
"ניקולס!" צעקתי שוב. הוא לא ענה. ירדתי מהמיטה ומיהרתי החוצה. בדרך נתקעתי במישהו.
"אחח!" אמרתי.
"איי! שימי לב לאן את הולכת." אמר ניקולס. הבטתי בו, פלטתי צרחה וכיסיתי את העיניים.
"מה קרה?" של ניקולס.
"אתה.. אתה לובש רק מגבת." אמרתי. ניקולס פרץ בצחוק.
"אניי יודע, התקלחתי, אבל מישהי הפריעה לי באמצע." אמר ניקולס.
"מי?" שאלתי. ניקולס הרים גבה.
"אה… אני." אמרתי.
"למה צרחת?" שאל ניקולס.
"לא הית לידי.. אז.. נבהלתי." אמרתי.
"מישהי פה קצת יותר מידי דואגת." אמר ניקולס. הוא עקף אותי ולקח את הבגדים שהיו מונחים על השולחן. גלגלתי עיניים ונכנסתי למקלחת. התקלחתי בזריזות והלבשתי בשמלה ירוקה (שהפעם הייתה באורך סביר). צ'פרון קרא לי ולניקולס ושנינו הלכנו ביחד לארוחת הבוקר. הארוחה הייתה בשולחן ארוך שהיה מונח באמצע חלקת דשא גדולה. כולם ישבו סביב השולחן ואכלו. ניקוסל ואני התיישבנו מול לין ולוק. לין אכלה בדממה ולוק עשה הכל בעיניים עצומות.
"לוק.. למה העיניים שלך עצומות?" שאלתי.
"כי עדיין לא התעוררתי." אמר לוק בישנוניות. אני צחקתי וראיתי שלין מזעיפה פנים, אני חושת שדמיינתי את זה כי פחות משנייה אחר כך ההבעה האטומה שלה חזרה.
"אז… איך עבר עליכם הלילה?" ניסיתי לפתוח בשיחה ידידותית. לין לא ענתה והמשיכה להתעסק עם האוכל שלה.
"איזה לילה? אני הייתי ער כל הזמן." אמר לוק.
"למה?" שאל ניקולס.
"סתם…" אמר לוק. שמתי לב לעיגולים שחורים סביב העיניים שלו ושל לין.
"לין… איך עבר עלייך הלילה?" שאל ניקולס.
"בסדר." ענתה לין בלי להרים את מבטה מהצלחת.
"מישהי פה כועסת.." מילמל ניקולס אל הצלחות שלו. אם מבטים היו יכולים להרוג.. ניקולס היה כבר בגן עדן.המשכנו לאכול בדממה. אף אחד לא פצה את פיו. לבסוף לין קמה והלכה. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי אחריה. מצאתי אותה יושבת על שפת הנהר כשכפות הרגליים שלה בתוך המים.
"מה את רוצה?" שאלה לין בלי להסתובב. אין לי מושג איך היא יודעת שזאת אני.
"רציתי לדעת מה קורה איתך. למה את כל כך כועסת עלי." אמרתי והתיישבתי לידה.
"אני לא כועסת עלייך." אמרה לין. הרמתי גבה.
"אני לא סובלת אותך." אמרה לין. מסביר הרבה.
"אבל למה? לא עשיתי לך כלום." אמרתי. לין פנתה אלי והעיניים אפורות שלה ננעצו בי במבט כל כך חודר שלא יכולתי לא להתכווץ.
"כלום? כל החיים שלי אני סבלתי מאנשים שלא עשו כלום. וזה התחיל בדיוק כמו שזה התחיל איתך: פרצו לחיים שלי בסערה, ניסו להיות נחמדים ולאט לאט התחילו לגלות את הפרצוף האמיתי שלהם." אמרה לין.
"אבל… לא חשפתי שום פרצוף." אמרתי.
"את כן." אמרה לין.
"מתי?" שאלתי.
"את הפרת את הכללים." אמרה לין.
"אני בסך הכל רציתי להראות שגם נשים יכולות להילחם." אמרתי. לין קמה בעצבנות.
"פה זה לא הבית, כאן אין כזה דבר פמיניזם. יש כאן חוקים שונים וסדר עולם שונה ולאף אחד אין זכות לבוא ולערער על זה." אמרה לין והסתלקה. אני נשארתי לבד בנהר, שקועה במחשבות.
למה ניקולס היה חייב להביט במראה?
תגובות (3)
נופר מעיין החביבה – אהבתי מאד מאד מאד את הסיפור שלך תמשיכי מהר ♥
נופר! תמשיכי !!!!
פרק מעולה!
מתי הפרק הבא?!