מצוד הפלאות- פרק 1- העולם המופלא הזה- פיילוט

חור-תולעת נפער בראשית מחילת הארנב הארוכה שהפנתה שישה אורחים זרים אל "ארץ הפלאות".
שני בחורים וארבע בחורות, בני אותו גיל, צעירים, אך לא יותר מהאורחת הראשונה.
כריס, בנם של המלך ארתור וסינדרלה, אנג'י, ביתם של היפה והחיה, נואר, ביתם של שלגיה והנסיך המקסים, רפאל, בנו של עוץ לי גוץ לי, איב, ביתה של הפיה הרעה, ואיימי, ביתה של המלכה הרעה, נפלו למטה דרך המחילה המרווחת, וחיכו.
בהתחלה כל אחד מהם נבהל. אף אחד מהם לא רצה ליפול את מותו, ואפילו איב בעלת הכנפיים או איימי בעלת הקסם לא הצליחו לעצור את עצמם מלהמשיך לרדת מטה. עברו דקה, עברו שתי דקות, והם כבר הבינו שהנפילה לא עומדת להיגמר.
"זה מה שמרלין הזהיר אותנו מפניו?" איב הייתה הראשונה להגיב למצב, והיא הייתה שלווה מאוד. "אנחנו נופלים, ונופלים, ונופלים, ונופלים-"
"ונופלים, הבנו." כריס מיהר לקטוע אותה לפני שתעלה על עצביו שוב.
"אבל תראו," רפאל תפס בשעון מעורר קטן ואדום שהיה ניצב בשקע מרובע בתוך דפנות אדמת המחילה ובחן אותו בסקרנות. "מה זה?"
"זה משנה? אנחנו נופלים לאבדון." איימי נמנעה מלהתחיל להתעניין כמוהו. שיערה השחור עלה למעלה עם הדף דרכם למטה, והדבר היחיד שבאמת עזר לה להירגע הייתה הרוח הנעימה שנוצרה מהמצב המשונה אליו נכנסו.
"אל תגידי את זה." נואר מיד התנגדה לדעתה. "אי אפשר לדעת מה יש למטה."
"אולי לוע של דרקון שיעזור לי לסיים עם הסיוט הזה." איימי קיוותה. "עד שסוף כל סוף מצאתי את אמא שלי, היא נעלמה שוב."
"טכנית, הפעם אנחנו נעלמנו." רפאל תיקן אותה, וחטף מכה מתפוח אקראי שזרקה אליו.
"היי, היי, אל תתחילו!" כריס ביקש מהם. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה מריבה."
"הו, נסיך, אתה כל כך תמים." איב אמרה לו בחיוך מגחך. "אנחנו בני נבלים ובני גיבורים, ריבים זה בדם שלנו."
"טוב, לא עכשיו," הוא ביקש. "אנחנו צריכים להיות מאוחדים. כרגע. עד שנמצא דרך לחזור."
"אם יש דרך לחזור." איימי העירה.
"יש דרך." נואר אמרה, מכריחה את עצמה ואת כולם להישאר אופטימיים.
"זהירות! רצפה!" קריאתו של רפאל לא הספיקה לתת להם מספיק זמן בכדי להתכונן, והם כבר שכבו אחד על השני בערימה גבוהה. אנחות חוזרות ושונות מידיהם לא איחרו להגיע. הם מצאו את עצמם שוכבים על הרצפה, אחד על השני, בזה אחר זה- איימי בתחתית, עליה נואר, עליה איב, עליה רפאל, עליו כריס, ועליו אנג'י, ישובה בנוחות ומבט מופתע על פניה.
"רדו ממני!" איימי מיהרה לצעוק, וכל אחד בתורו התרומם, החליק מגב הערימה ופנה לעמוד חזרה על קרקע ישרה, על הרגליים, כשאנחת שלווה משמחת יוצאת מפיהם.
"תודה רבה!" איימי קראה בעצבנות כאשר לבסוף הצליחה לעמוד חזרה בעצמה. רק אז הבינה למה הם החליטו לשתוק. הם מצאו את עצמם בחדר קטן ועגול, שבמרכזו עומד שולחן עץ עגול וקטן צבוע זהב.
הרצפה הייתה מרוצפת בריבועים בצבעי אדום ולבן. קירות החדר היו אדומים. עמודים צרים זהובים חילקו אותם והשרו עליהם מראה סוכתי. בין כל עמוד נתלו וילונות עשויים בד זהב, שהתאימו לצבע העמודים והשולחן, אך לא הסתירו אף חלון כמו בדרך כלל.
אף דלת לא נראתה בשום מקום.
"זהו? לכאן הגענו?" איימי שאלה כאשר בחנה את החדר מקרוב.
כל השאר החלו לסרוק את החדר בסקרנות. אנג'י ניגשה אל השולחן ומצאה עליו מפתח זהב קטן ממדים מונח על צלחת חרסינה לבנה. "תראו." היא הציגה לפניהם את מה שמצאה.
"זה לא מתאים באופן פרופורציונלי לשום דבר." רפאל אמר כשבחן את המפתח בעצמו.
"אתה בטוח?" איב פנתה אליו מרחוק, כשהיא רוכנת על ארבע בצמוד לקיר ומפנה את ראשה לכיוונו. צורה מוזרה לחקור דברים. "יש כאן דלת קטנה." היא הסבירה את עצמה וזזה מעט לאחור כדי להראות להם את ממצאה.
רפאל התקרב אליה והכניס את המפתח הקטן למנעול הקטן. הוא סובב אותו והדלת נפתחה.
אווירה חמימה ונעימה הגיחה מבעד לדלת, ואיב המשיכה לבחון אותה. "יש שם גן!" היא קראה.
"בסדר, מצאנו יציאה, אבל איך נצא ממנה בדיוק?" איימי שאלה.
"אולי זה?" אנג'י פנתה אליה והציגה לפני כולם את הדבר הנוסף שמצאה על השולחן- בקבוקון קטן מלא בנוזל שקוף, ופתק מחובר אליו, ועל כתוב "שתי אותי." אנג'י קראה.
היא העבירה מבטים אל עבר כולם ומשכה בכתפיה כמסכימה להצעה. היא פתחה את פקק השעם שסגר את הבקבוקון והתכוונה לשתות ממנו.
"חכי!" איב עצרה בעדה ולקחה ממנה את הבקבוק. "עדיף לא לשתות משהו לא מוכר שמבקש ממך לשתות אותו." היא אמרה. "יש לי קסם, נעשה את זה בדרך בטוחה." היא הרימה אצבע מורה לאוויר ושלחה למעלה קרן שחורה ומנצנצת שהפכה לעננה שמילאה את החדר. היא הרגישה כיצד היא מתחילה לאבד גובה ומשקל. המרצפות האדומות-לבנות גדלו וגדלו ככל שהתקרבה אליהם, עד שמצאה את עצמה עומדת במרכז אחת מהן, כאשר הקצה השני שלה מרוחק מאוד.
היא הסיבה את מבטיה לצדדים וראתה שגם השאר קטנו כמוה, והיא חייכה בשמחה בעקבות ההצלחה שלה.
"עכשיו אפשר ללכת." היא הכריזה והתרוממה אל האוויר כאשר היא מנופפת בכנפיה השחורות והקטנות ומתקדמת לכיוון הדלת.
היא נחתה על הרצפה והביטה מבעד לדלת הפתוחה שהציגה לפניה את הגן האסור. היא העבירה את רגלה קדימה והניחה אותה על הדשא הלח והירוק, והשתתקה כאשר הרימה את מבטה למעלה ובחנה את המקום בו הם נמצאים.
השמיים היו צבעוניים. צבועים בתכלת, משולב עם גווני צהוב, אדום, כתום, ורוד וירוק. מהדשא בעל הצבע הבוהק צמחו עשרות פרחים צבעוניים ומשונים, ואף אחד לא זהה לשכנו. האזור היה הררי, ונישאו בו גבהות רבות שלא נתנו לראות את רוב האופק, ובכולן עבר אותו שביל אבנים צר שהיה אפשר לראות ממרחקים.
"וואו." אנג'י מיהרה להתפעל מהמקום. "ממש יפה כאן."
"מעולם לא ראיתי דבר כזה." נואר הוסיפה.
"מלבב." איב דווקא פחות התלהבה. היא עמדה מעל פרח יחיד בעל צורה משונה, והתכופפה לכיוונו. היא בחנה אותו מקרוב ולפתע חטפה צעקה.
"היי, קצת מרחב אישי כאן!" הפרח קרא לעברה בשיניים חשופות. "מה היית אומרת אם אני הייתי מסתכל עלייך בעיניים גדולות כאלה?"
איב קפצה לאחור בבהלה ונרתעה מהדבר. "זה מדבר!" היא קראה בקול, והרתיעה את כולם.
"ועוד איך שאני מדבר, מה חשבת, שאתם היצורים ההגיוניים היחידים כאן?" הוא המשיך לצעוק לעברה בכעס, והיא החליטה לעזוב אותו מיד ולהתקרב אל רפאל, שיחסית לפרח הצעקני, היה הרבה יותר עדין ואמפתי.
צחוק מתגלגל הפריע לשלווה של המקום, וגרם לשישה לבחון את המקור ממנו הגיע.
הם הפנו את מבטיהם אל עבר הדלת היחידה ממנה יצאו, שעמדה כאילו באמצע שום מקום, ועליה שכבה בנוחות בחורה בת גילם, צוחקת בשיניים חשופות ופה מעוקם מהמקרה. שיערה היה שחור וארוך, והוא היה אסוף לשתי קוקיות גבוהות. היא לבשה שמלה מחויטת קצרה, שקצותיה עשויים תחרה ומשי. רגליה היו מכוסות בגרביונים מפוספסים, ונעלי בובה עגולות מתנועעות יחד איתן. במעלה ראשה הופיעו זוג אוזני חתול שחורות ופרוותיות, וזנב ארוך ומסתלסל יצא מגבה התחתון, והתאים לכל המראה השחור-אפור שלה.
"אתם כל כך מצחיקים!" היא אמרה להם בעוד היא ממשיכה לצחוק. "איזה זרים נפלאים!"
"תסלחי לי, אבל מי את?" איימי מיהרה לפנות אליה ולקטוע את צחוקה השמח.
אשת החתול הצעירה שינתה את תנוחתה וירדה מעל הדלת לשכיבה על האוויר הצף כאשר רגליה עדיין מחזיקות אותה על הדלת.
"את יכולה לקרוא לי צ'שר." החתולה אמרה בחיוך מלא שיניים והושיטה אליה את ידה.
"כן." איימי אמרה בשקט ולחצה את ידה באי נעימות. "איפה אנחנו?" היא מיהרה לשאול אותה.
"בארץ הפלאות, כמובן." צ'שר ענתה, והרימה את ראשה למשמע קריאות החצוצרה המתקרבות והמתגברות. "והנה המלכה מגיעה!" היא התרוממה לאוויר. "כולם להלל את המלכה!" היא קראה עם חיוכה, וחזרה להביט באיימי ולבחון את השאר. "בהצלחה." היא החלה להיעלם מזנבה אל גופה, עד שהראש היה היחיד שנשאר נראה. בהדרגה, גם הוא נעלם, והחיוך הגדול שלה נשאר מוטבע באוויר, עד שנעלם גם הוא.
השישייה, עדיין מנסה להבין מה קורה ואיך צריך להתנהל, שמעה את תרועות החצוצרה נפסקות, וקול גברי קורא בעוצמה.
"הללו את מלכה הלבבות!" הוא אמר, ונחשף לכולם כקלף החפיסה לב שתיים אדום, והוא מחזיק חנית בידו, שקדקודה מתאים לצורת לב הפוכה.
"הללו!" קראו שאר הקלפים, וכריס, בהבנה מהירה של המצב, תפס בגבם של אנג'י, איב ורפאל, והפיל אותם למטה כך שישתחוו לפניה. איימי ונואר, שעדיין התקשו להבין מה קורה, נשארו עומדות, כשגבן מופנה אל המלכה.
מלכת הלבבות לבשה חצי שמלה שחלקה הקדמי פתוח, ושמתחתיה היו חשופות רגליה הרזות שכוסו בגרביונים אדומים מתחת למכנס אדום קצר. שיערה החום, המתולתל והקופצני קפץ עוד יותר מתחת לכובע אדום גדול שזוג קלפי תלתן היו תפוסים בו. עיניה הירוקות הבוהקות בחנו אותן במבט מכווץ.
"זרים?" היא שאלה בשילוב ידיים וראש מורם. "לא משתחווים בפני מלכת הלבבות?"
"משתחוות, כן, כן!" נואר מיהרה לתפוס באיימי ולגרום לה להשתחוות לפניה, אך איימי התנגדה.
"אמא שלי היא המלכה הרעה, אני לא אשתחווה לשום מלכה אחרת!" היא קראה בתוקף.
"איימי!" נואר ניסתה לשכנע אותה לעשות את מה שטוב עבורם, אך היא סירבה להקשיב.
"לא!" היא קראה. "לא אכפת לי מלכה של מה היא, אני לא אשתחווה אליה. תסתכלי עליה, היא מטורפת."
"מטורפת?" המלכה שאלה בטון עצבני. "אני אראה לך מה זה מטורפת." היא הקישה באצבעותיה. "שומרים," היא פנתה אליהם. "שתיהן- לכלא!"
הן וחבריהן פלטו אנחת דאגה ובהלה לנוכח פקודתה.
לנואר ולאיימי לא היה הרבה מה לעשות. השומרים כבר סגרו עליהן ולא נתנו להן לברוח.
"מלכתי," אמר אחד השומרים. "יש לנו רק זוג אזיקים אחד."
חיוך שובבי עלה על פני המלכה, והיא ידעה שאת הבעיה הזאת אין בעיה לפתור.
השומרים זרקו את שתיהן אל הכלוב שבכלא, בזמן שחבריהן נשארו בחוץ. שתיהן כבולות לאותו זוג אזיקים, בתוך בית סוהר שבממלכה לא מוכרת עם קסם לא מוכר, והכל באשמת איימי.