סמדי (Samdei)- פרק 2- פלפל שחור ומשרד חום (סיפור חדש! אשמח לתגובות!)
טימותי פוסטר נקרא מרושל. כאדם, כגבר, כמדען מז"פ במשטרה העסוקה ביותר בארה"ב בתקופה האחרונה.
הוא עבר לניו אורלינס במיוחד בגלל הסיבה הזאת.
הוא אוהב אקשן, אבל לא יותר מדי. הוא אוהב קלילות, אבל לא יותר מדי. הוא אוהב לחשוב על כך שיש רוע ששוכן במקום מסתור קטן ורק מחכה לרגע המתאים להתפרץ, אבל, גם זה, לא יותר מדי.
הוא אדם סטנדרטי עם מעט סטיות, כמו כל אחד, ומשום מה כולם נטפלים דווקא אליו. הקולגות שלו, הבוסים שלו, הסובבים אותו, ושבמזל הם לא החברים והמשפחה שלו, כי אחרת זה באמת היה מוגזם.
לפעמים יוצא לו לחשוב שאולי מתקשים להתייחס אליו ברצינות בגלל איך שהוא נראה. הוא לא האדם השרירי או החסון ביותר שיש, לא האדם הכי חכם או מצחיק, לא הכי יפה או גבוה (למרות שתמיד אומרים לו שהשיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שלו הם החלום של כל אחד), אבל ניחא, הוא מסכם לעצמו בראש תמיד שלמרות כל הבעיות הכלולות אצלו, הוא מרוצה מהצורה שבה חייו מתנהלים, והוא לא מוצא סיבה מספיק טובה לשנות אותם.
טוב, אולי רק סיבה אחת. הפעם.
הבחורה השחורה היפיפייה הזאת שנכנסה אחרי הבלש טרנר המקסים והמפורסם ודיברה איתו כשפנו לעמדתו במעבדה, שנים רבות לא הסתקרן ממשהו כפי שהסתקרן ממנה.
הוא לא הבין על מה דיברו, אבל הניח שהוא כבר יודע.
הרבה מאוד בחורות יפות ניגשות לבלש טרנר לעזרה ולפעמים יוצאות עם קצת יותר, אבל היא, כך נראה, פחות התרשמה מהמראה שלו ויותר מדבריו, שטימסטר הודה שלא היו גרועים בהיקף אדיר מדי כפי שכמה אנשים עלולים לחשוב.
"תני לי שנייה," טרנר פנה אליה והשאיר אותה לחכות מחוץ למעבדה השקופה בחוסר סבלנות מצידה כשהוא ניגש לדבר איתו. "או-קיי, יש לי זמן מקוצר עקב עניינים לא צפויים," הוא פזל לכיוון הבחורה כמסביר, אבל לא במבט מזלזל כפי שזה בטח היה נשמע בתיאור המצב. "מה גילית?"
"מי זאת?" פוסטר לא התייחס לשאלתו העיקרית ויותר התעניין בדבר האורחת, וטרנר נאנח שלא לראשונה.
"זה לא קשור אלייך." הוא השיב לו. "האלמוני בסמטה לפני שבוע, מצאת משהו מיוחד לגביו?"
"אה, טוב," הוא ניגש לשולחן המבולגן ואל הדפים וכתובים שהצטברו עליו עם הזמן שבילה מהבוקר, והעיף אותם במטרה למצוא את האחד הנכון. טרנר היה חסר סבלנות, וכך גם הבחורה. "כבר מוצא-" הוא הרים את הדף שחיפש למרום וגיחך בניסיון להקל על הסיטואציה, ללא הצלחה. "כן." הוא מלמל והשפיל את ראשו אל הדפים וקרא את הכתוב, רק כדי להוכיח לטרנר שיש הוכחה לדבריו.
"מעבר לשאריות החומרים הרגילים שתמיד נמצאים על גופה בסמטת ביבים, כמו בוץ, צואת חולדות, מיצי זבל שונים ולכלוכים אחרים מצאתי שאריות של פלפל שחור."
"פלפל שחור." טרנר חזר על דבריו, במוחו מנסה למצוא קשר הגיוני ללא הצלחה.
"כן." פוסטר אישר בעיניים גדולות.
"יופי, תודה." טרנר השיב לו. "אין לי מושג מה זה יכול להגיד אבל אני שמח שעשית את זה ומהר, המדען היחיד שמדבר ברור." הוא שוב הזכיר את זה, את העובדה שפוסטר היה החביב עליו מבין כל ה"ידענים", אנשי המעבדה, בעיקר בגלל שהוא אומר את התוצאות ישר בפניו, "כמו בן אדם" כפי שטרנר אומר, ולא "בשפת הידענים", שאדם נורמלי לעולם לא היה מבין.
טים לא היה בטוח האם להיעלב בשביל עצמו או בשביל חבריו למעבדה, או להיות גאה בכך שטרנר הגדול מחבב אותו, ואולי גם להודות לו על המחמאה המיוחדת הזאת.
"אני אבדוק מה יכולה להיות הסיבה." טרנר אמר לפני שיצא מבעד לדלת.
"למען האמת, יש לי-" פוסטר לא הספיק להעלות את דעתו לאוויר וטרנר כבר נעלם, יחד עם הבחורה שאיתו.
פוסטר עיקם את פיו ונכנע שלא לומר את ההצעה שלו.
למרות ש… הוא כבר חשב על הרעיון הרבה מאוד זמן, עוד מאז הפעם ההיא שמצא את אותו סוג של פלפל שחור על שלוש גופות קודמות, ותחושתו לגבי ההשערה שלו התחזקה ככל שהמשיך לבחון את הדגימות, אז אולי במקום לחכות, אולי מוחמד צריך ללכת אל ההר סוף כל סוף.
הבלש החסון הפנה את ליילה למשרדו. היא התרשמה שיש לו משרד שלם משל עצמו, למרות גודלו המזערי שהיה מספיק בהחלט למי שלא מתיימר להשתחצן על הגודל בהקשר לעוצמה.
"שבי." הוא הציג לפניה את הכסאות שניצבו מול שולחן העבודה שלו, בעוד הוא בא והתיישב על הכסא שלפניהם, האחד שניצב מעבר לשולחן, בנינוחות לא מהימנה. ליילה עשתה כהצעתו, והתיישבה על הכסא השחור בזהירות. היא הסתדרה במהירות ושילבה את ידיה. היא בחנה את השולחן המסודר ואת העיטורים על הקירות. בצד החדר ניצב עציץ חום וצמח גדול וירוק שתול בתוכו. הקירות היו בצבע חום נעים והרצפה מצופה פרקט חום בהיר.
על השולחן נח התג הארוך עם שמו. "הבלש נייל טרנר."
"קודם כל," הבלש טרנר החל את דבריו בנימה שמנסה לעודד לקראת הבשורות המרות שהוא יטיח בפניה, והיא ניסתה בכל יכולתה שלא לזרום עם ההצעה שיגיש לה.
היא הייתה עצבנית. היא שונאת להיות עצבנית. היא לא אדם עצבני מטבעה, אבל כאשר יש משהו ששווה להתעצבן בגללו, אפשר להיות בטוח שהיא לא תעבור על כך בשתיקה. היא תמיד מקבלת את מה שמגיע לה, והיא יודעת תמיד מה מגיע לה, לטוב ולרע, והיא תקבל את זה בהבנה של צדק.
חוסר הוודאות של התשובה שקיבלה לגבי השאלה שהעסיקה את רוחה ברוב הזמן בשנה האחרונה לא היה יכול שלא להיות מעין "טריגר" לקראת מה שעומד להתפרץ על הבלש טרנר.
לפי שפת הגוף שלו הוא היה נראה די לחוץ. דבר די מוזר לראות על אדם כמוהו.
"אני לא עושה את זה בדרך כלל," הוא המשיך לומר ולרגע קטע את רצף מחשבותיה של ליילה, שמצאה את עצמה מוצאת סיבות טובות מספיק כדי להישאר ולהיכנס לעניין לעומק במקום לקום וללכת ולא להבחין בדבריו של הבלש שישב מולה. "אבל הסכמתי לתת לך יד ולדבר." הוא אמר לה.
"תודה." ליילה ניסתה להסתדר בכסאה.
"ואני אגיד לך את אותו הדבר שאמרתי לכל מי שבא אליי מהסיבות האלה," ניסוח דבריו דיכא מעט את ליילה. "בלי הוכחה מוצקה שיש משהו מעבר למה שנכתב בדו"ח, אין לי אפשרות לחקור אותו שוב."
"מה זה אומר "הוכחה מוצקה"?" ליילה ניסתה להבין בבירור אך כבר ניצת בה הבזק של רעיון מחשבתי.
"ראייה כלשהי." טרנר הסביר, משתדל שלא להתייחס למבט שהסגיר את הדברים עליה חשבה. "בלי ראייה ממשית שתבטל את התוצאות של התיק, או פרוטקציות, זה יהיה בלתי אפשרי."
"אז אני צריכה למצוא ראייה?" ליילה שאלה, כבר מתכננת איך תעשה את זה.
"למצוא." טרנר הדגיש. "לא ליצור."
"ברור." ליילה העבירה לו חיוך מרוצה ובטוח וקמה מכסאה, מגישה לו את ידה לקראת הפרידה הזמנית. טרנר לחץ את ידה והשתדל לחייך בחזרה ולקוות שתצליח, דבר שלא בהכרח האמין בו יותר מדי.
בכלל, הוא לא היה בטוח שלומר לה מה לעשות זה רעיון טוב במיוחד. הוא מעולם לא עשה דבר כזה. זה נוגד את האתיקה המקצועית שהוא מאמין בה. מה שנסגר- נסגר, ועד כמה שאפשר לחשוב שזה לא הוגן, אין מה לעשות. סוף- זה סוף, ואי אפשר להתווכח עם זה.
תגובות (4)
יששש פרק חדששש :)
האמת שיש לי מה לומר ואני מקווה שתיקחי את הביקורת שלי כי בסך הכל אני רוצה לעזור :)
אוקיי יש משהו ממש מוזר בכתיבה שלך, מצד אחד אני ממש ממש אוהבת אותה, הקטע שהסיפור מסופר בגוף שלישי ומנקודת מבט כללית פשוט גדול והרבה פעמים השפה גבוהה(לא בקטע מעצבן ומתנשא אלה טוב) אבל מצד שני יש משהו שמפריע לי זאת אומרת יש הרבה פעמים שאת מתפזרת עם הכתיבה, אולי תקראי את הפרק שוב ותבדקי מה את יכולה להוריד או לאסוף בצורה יותר מסודרת.
הדמויות שלך אדירות, ממש אהבתי את הבלש המסוקס והמסתורי והחבר המדען המרושל שלו, ככה כותבים רבי מכר (לפי דעתי לפחות ^^).
מבכינת אורך של פרקים האורך מצויין, לא ארוך מידי ומתיש ולא שלוש שורות.
גם ההתקדמות ממש טובה והקצב של העלילה ממש זורם :)
בבקשה תעלי עוד פרק היום או מחר ::)))
תודה רבה ^^ אוקיי אני אבדוק את זה למרות שלא ראיתי משהו שמפריע לי בקריאה.
אני אפתח ואגיד שכן, קראתי את הפרק האחרון של מבוך האשליות, אבל הזמן שלי קצוב ו… טוב, אין לי זמן לכתוב תגובה ראויה לכך. עוד כמה שעות את תקבלי אחת.
אני לא ממש מתעסקת בז'אנר הבלשות (טוב, חוץ מהסדרה של שרלוק. היא אדירה), אז מאוד כיף להיכנס אליו קצת יותר, בטח שעם כתיבה של מישהי מוכשרת כמוך.
אני מתחילה לחבב את הדמות של פוסטר.
ועכשיו, אני באמת חייבת לזוז. צועקים עליי פה.
קטניס אוורדין, סוף.
ייאי שמחה לשמוע! מצפה לתגובה הארוכה בקרוב ~.~