הו

יש כאן, בעולמנו, פרח. הוא צמח לו בין סלע לסלע, ושרד את החורפים. האביב הימם אותו אחרי הקרה, והוא התכנס בתוך עצמו, עם העלים העבים שהצמיח, אלה שהגנו עליו מכל רוח וכפור. אבל אז בא הקיץ, והוא התחיל לפרוח. הוא הרשה לעצמו להשתחרר קצת מכל העלים, ולהרגיש משבים רעננים.
הפרח היה יוצא דופן. הוא צמח בצורות בלתי רגילות, ושינה את פריחתו פעמים רבות מספור. הוא ניסה להיות הרבה, הרבה פרחים בבת אחת. והסלעים שלו שכנו בין הרבה, הרבה עולמות כולם ביחד. והוא היה מהדברים המופלאים והסתומים האלה, שמעריצים, או בזים להם או מנסים נואשות להבין אותם ופשוט לא מצליחים.
ובעולמות השונים, היו שהצליחו לראות אותו.
העצים תמיד העריצו אותו. משהו בגובה שלהם, בגיל שלהם, במרחב שנשאר לו לידם הקל עליו תמיד לפרוח אליהם.
היו פרחים אחרים סביבו, יוצאי דופן בדיוק כמוהו, אבל בצורה שונה לגמרי. ורובם לא באמת הבינו אותו, והוא לא באמת הבין אותם. הם פרחו יחד מתוך דמיון מסויים ומקריות, והעלה הנידף ברוח.
ואז באו השיחים. הם הופיעו ליד הסלעים בבת אחת, והוא נזרק אליהם. היה בהם מעין שחרור מופרע וחסר דאגות, ולפעמים היו בהם ריחוק וכיעור, והפרח הבין ולא הבין, הובן ולא הובן.
הוא ניסה נואשות לפרוח אל השיחים, אל הפרחים, אל החיים בגובה שלו, מהסוג שלו! אבל זה תמיד היה כבד, וקשה, נוסף על הצחוק המתגלגל לעתים, והמורכבות שנהגה להתגלות שם לפתע.
ותמיד נשאר בפרח הרצון לחזור ולהקיף את עצמו בעליו העבים, האטומים, שמגנים עליו מכל כפור, מכל קושי. אבל הוא ידע, שאי אפשר למצא אור שמש מבין העלים, אי אפשר לפרח, לצמח.
אז הוא נפגע, וניסה הרבה, הרבה דרכים. הוא מצא לו פינות בטוחות, והחל לשכח את ריחותיו של החורף.
היו זמנים מתמשכים וכואבים, בהם הוא נפל לתהום, בהם פתאום הוא לא ידע דבר, ואז הוא כבר לא ראה שיחים או פרח. רק הרגיש כמו הרבה, הרבה חלל ריק, ולא מעבר לזה.
וגם אלה חולפים ונושרים, כמו החורף, כמו העלים. הפרח הוסיף לפרוח, אל העולמות, אל המצליחים לראות, אל אור השמש. ותמיד נותר בו חלל קטן, ריק ונורא, ותמיד היה בו זכר של קור, של עלי כותרת צונחים לאיטם ארצה.
הוא נסתר, ופתוח לרווחה. מעריצים אותו, לא מבינים אותו, ובזים לו. ועוד נותר הרבה, הרבה זמן לקיץ.