כלואה2- פרק 43.

"מרי" דפיקות חזקות נשמעו על החלון שעל ידי. הסתובבתי לעבר הרעש וזה היה ניקו. הוא היה נלהב וניסיתי להבין מדוע. הוא הצביע לעבר הכביש וראיתי כבר את כוחות ההצלה בדרך אליי.
הייתי מטושטשת כולי וגופי כאב ברמה שלא יכולתי יותר. רציתי לצרוח מכאב. העפתי את האקדח לתחתית הרכב איפה שהיו רגליו של לוקאס שגם הן נמחצו ובקושי נראו לעין.
אחרי כמעט ארבעים וחמש דקות בהן הספיקו לתלוש את הדלת שלי ושל לוקאס ממקומם.
התהליך של הוצאת רגליי היה קשה, קשה במיוחד.
***
עיניי היו מטושטשות וראיתי בעיקר לבן. הייתי בחדר שכולו היה לבן.
ניסיתי להרים את ידי הימנית על מנת לשפשף עיניי אך היא הייתה אזוקה למיטה. ניסיתי להשתחרר בכוח אף על פי שזה היה מיותר.
עצמתי עיניי בחוזקה ופתחתי. ניסיתי לשחרר ידי יותר חזק עד שהדלת נפתחה. "מרי" קול עדין ורכרוכי הגה את שמי. היא נכנסה בלבוש לבן ומחברת אשר הצמידה ללבה.
"תשחררי אותי!" פקדתי עליה. היא הסתכלה עליי מבלי לומר מילה. "תשחררי אותי!" צעקתי חזק יותר "מה זה הדבר הזה מה אני פושעת?!" שאלתי בצעקה. לא ציפיתי לתשובה מעצם העובדה שהיא אינה יודעת את התשובה האמיתית.
"איפה אני?" שאלתי פתאום בשקט. כאבי הראש לא עברו לי והגוף עצמו כאב.
רגליי היו מרותקות למיטה ולא הצלחתי אפילו להסתכל עליהן.
"בבית חולים" היא אמרה בעדינות קולה "לי לא אכפת מהאזיקים" היא ציינה "וזה אפילו לא קשור אליי" היא אמרה בנחמדות "אני רק רוצה שתהיי בריאה, זה הכל" בחנתי מבטה. חוקרת מילותיה.
"למה שמו לי את זה?" שאלתי. אולי ככה היא תסכים לעזור לי.
היא השפילה מבטה. "הבחור הזה שהיית איתו ברכב הוא…" היא כנראה חששה לומר, חשבה שהיא תפתיע אותי. "הוא מבוקש" המשכתי את המובן מאליו.
"לא רק זה.." חקרתי עיניה מחפשת את התשובה "היה לו קליע בכתף" הסתכלתי עליה כשעיניי פעורות, שכחתי מזה לגמרי.
השקט השתלט על הלבן שבחדר.
"לא מצאנו את אנשי הקשר שלך" היא מלמלה בעודה מקפלת את הסדינים שהיו בארון בחדר.
"אנדי" אמרתי לעצמי בלחש. "כן, אין לי אף אחד" אמרתי בביטחון. היא לא ענתה, רק המשיכה בעיסוקיה. "אם תצטרכי משהו תלחצי כאן" היא הראתה כפתור על יד המיטה "אני אגיע".
היא יצאה ואיתה גם המעט צבע שהיה בחדר.
היא בכלל לא אמרה לי מה קרה לי. היא רק אמרה לי איך החיים שלי הולכים להשתנות במאה שמונים מעלות.
***
הקולות היו מעומעמים וקרני האור חדרו לחדר שלי וכך גם לעיניי.
מולי עמדו שני אנשים בשנות הארבעים לחייהם עם מדים ומבט רציני.
התעשתי על עצמי באדישות והסתכלתי עליהם באותו מבט רציני שהם הסתכלו עליי.
"מה שלומך?" שאל אחד השוטרים בעודו מתיישב על הכיסא והשני מביא את הכיסא שהיה ליד החלון. "יכול להיות יותר טוב" התחכמתי והרמתי את ידי שהייתה אזוקה למיטה. "נהלים" הוא עשה פרצוף שאומר שלא היו לו המון ברירות.
לא עניתי ופשוט התבוננתי בו עד שיתחיל לדבר.
"טוב" הוא אמר בקול גבוה. "אני ריי וזה כריסטופר" הציג את עצמו ואת השוטר השני. השוטר השני יש עם המחברת וכתב בתוכה, מעניין מה.
"היי ריי" הסתכלתי עליו בחיוך צבוע "היי כריסטופר" הסתכלתי על השוטר השני באותו החיוך "אני מרי" הצגתי את עצמי לשווא, הרי ברור שהם יודעים מי אני.
הוא הסתכל על מבטי עוד כמה שניות "מכירה את הנהג שישב איתך ברכב?" בלעתי רוקי.
פתאום עיכלתי שהוא בא לחקור אותי. הבנתי שהתשובות שאני אתן ישפיעו מאוד על חיי.
חקרתי מבטו עוד קצת. נתתי לרוק לעבור אט אט במורד גרוני. "כן" אמרתי חד משמעית.
השוטר השני רשם ורשם בלי הפסקה. בסך- הכול התנהלה שיחה של שנייה והוא הספיק למלא לפחות דף.
"מה טיב היחסים בניכם?" הוא שאל כשעיניו מטיילות על פניי.
האם לומר את האמת, האם לא. האם אני בכלל יודעת מה טיב היחסים בנינו?
"הוא…" התחלתי "הוא חיזר אחריי" לא שיקרתי, אמרתי משהו שאכן קרה.
השוטר הנהן ולסתו התקשחה. הוא הסתכל על השוטר השני והיה נראה שהם מדברים שיחה די ברורה עם עיניהם. רק שעדיין לא הצלחתי להבין מה משמעותה ומה היא מכילה בתוכה.
ריי התכופף לתיקו שהספיק להניח על הרצפה טרם התיישבותו על הכיסא ושלף משם שקית סגורה ובתוכה היה לא אחר מאשר אקדח. "מוכר לך?" הוא שאל בצביעות.
חקרתי את השקית עם עיניי, מזהה בוודאות את האקדח שאיתו ניקבתי את הכתף של לוקאס.
"לא" משהו בי לא נתן לי לומר את האמת. חששתי ממנה וממה שעלול לקרות לי אם אחשוף אותה.
"מרי!" הוא הרים מעט את קולו. לא נרתעתי, רק חיכיתי לרגע שזה יגיע.
"מה את יודעת על 'ארץ'?!" הוא הרים קולו "את מסתירה משהו!" הוא המשיך לנזוף בי.
"אני לא יודעת כלום תעזוב אותי" אמרתי בשקט כדי לא לשדר את השקר "אני לא יודעת כלום ולא מכירה את הדבר הזה" הסתכלתי על השקית כשאמרתי זאת.
הוא הסתכל עליי כמה שניות והנהן. הוא התרומם מהכיסא ויצא לעבר הדלת. כריסטופר המשיך לשבת בכיסאו מבלי לעשות כלום. לא הבנתי מה קורה.
אחרי שנייה הדלת נפתחה שוב.
ריי נכנס כשבידיו שני אנשים שמשפילים ראשם. "ואותם?" הוא שאל והרימו ראשם.
הייתי בהלם. פי נפער, גופי רעד כולו. הרוק שהצטבר בחלל גרוני התמלא שוב ושוב.
"אותם את מזהה?" הוא שאל כשידו אוחזת בזרועות שניהם באגרסיביות.
אלו היו טומי ונלי.