כי אני זה אני.
רציתי לזכור את אותו יום אדיר,
אותו יום שידי כתבו את הפסקה הריאשונה.
אותו יום שגיליתי את הכתיבה. אבל אני לא זוכרת. אני מרגישה כאילו הכתיבה זה חלק בלתי נפרד ממני, כאילו הכתיבה זה אני, ואם הכתיבה לא טובה, אני לא טובה, ואם הכתיבה טובה אני טובה.
רציתי לרשון יצירה שלא הייתה כמותה. אבל לא הייתי מספיק טובה. הרגשתי רעה, כברתי את ראשי בין הדפים המצהיבים ונייתי לכתוב סופים לסיפורים, אך העלילות רק הסתבכו, ולא נפתרו, המשכתי הלאה. הרמתי ראש והתחלתי סיפור חדש. והסיפור שלי כמו כל הסיפורים, הסתבך ולא נפתר, נשאר כך על הנייר. גם כשדמעות הציפו את עניי, ו כ ם שהייתי מוקפת אנשים, הרגשתי שלא הגעתי והשמתי את יעדי בחיים. וחיפשתי תשובה. הלכתי לאנשים בעלי חוכמה, חיפשתי תשובה. אך אני נשארתי ריקה חסרת תשובה, וחסרת הסכלה. שוכחת דברים ובכל זאת חייה את החיים. נושמת, ומרגישה, כואבת, וישנה. אבל לא מפסיקה להאמין. אז אתם חושבים שכל הסופרים הן אנשים מופנמים חסרי חיים? אתם טועים. נותנים להשליות לעטוף אותכם. אז כן, יש לי חיים. אני חייה ולכן הסיפורים שלי אולי מעטים. אבל כולנו חיים, אוהבים, שונאים, נהנים, כואבים. אבל אצלי מתווסף עוד משהוא. תשובה לשאלות. אני מחפשת תשובות. ובוכה כשאני לא יודעת ולא מבינה. אני מחפשת, מגששת באפלה. ומה שמוצאת זה חצי תשובה. אף פעם לא ודעת א ח ך אני יהיה הטובה, ואיך אני לא יהעה הרעה.
תגובות (13)
את ממש לא הרעה שחר יקרה! לפעמים שכחה קוראת לכולנו! אל תתיאשי מלכתוב! * לרשון? אולי לרשום?*
אבל בחיים בחוץ, אני יוצאת רעה. וכולם צועקים, או אולי אומרים שאני טובה. שאני סאן שיין. אל העניים שלי רואות בצורה שונה. הם רואות עד כמה אני לא טובה. הם רואות שאני רעה, והם לא רואות מה שאחרים רואים. הלוואי והיו מוארות לאותה ראיה של אותם אנשים. אבל דרכי היא כמו עניי. חשוכה. לא מובנת. ולעיתים קרובות מסובכת.
אנחנו לעיתים קרובות רואים את עצמנו כרעים בגלל שיפוט נוקשה כלפי עצמנו, זה קורה לי הרבה שאני ד
זה נקרא רגשי אשם
זה משהו שתצטרכי ללמוד להשקיט אותו בכך שתצדי כל "מעשה רע" במעשה טוב
זה נכון, וגם לא נכון. אם אני עושה משהוא רע, משהוא טוב לא מכפר. אני צריכה לכפר על המעשה הרע. לא לעשות משהוא טוב במקום. כי רע וטוב אולי זה פכים. אבל אם אני עושה טוב אחרי הרע, עדיין יש רע. וכך הטוב לא נובע ממשהוא טהור.. הוא נובע מרגשי אשם. (סרי שחפרתי)
כתבת את זה בגלל שדיברנו על הדבר הראשון שכתבנו?
זה הרבה דברים ביחד…
עברית:
"ידי כתבה" או "ידיי כתבו", אך לא "ידיי כתבה".
"ראשונה" ללא יו"ד אחרי הרי"ש.
"הכתיבה =היא= חלק בלתי נפרד", לא "זה".
"הכתיבה [שלי] היא אני".
"לכתוב" או "ליצור", המילה "לרשום" לא מתאימה כאן, אגב טעות הקלדה.
"קברתי", לא "כברתי".
מה זה "נייתי"? לא הצלחתי להבין.
"הציפו את עיניי", לא "עניי".
"ו כ ם" ???
"[כ]שהייתי מוקפת", כאשר, בזמן ש…
"הגשמתי", כנראה טעות הקלדה.
"הגשמתי את ייעודי", לא "יעדי". לחלופין "הגעתי אל יעדי".
"חפשתי", לא "חיפשתי".
"אך נשארתי ריקה" – המילה 'אני' מיותרת.
"השכלה", לא "הסכלה".
"הסופרים הם", לא "הן".
"חיה את החיים", לא "חייה".
"אשליות", לא "השליות".
"אותך" ביחיד, "אתכם" ברבים.
"אני חיה", לא "חייה". תקלה חוזרת!
"משהו" או מה שהוא", אך לא "משהוא".
"מוצאת זו [רק] חצי תשובה", לא "זה".
"יודעת", כנראה טעות הקלדה.
"איך" (עדיף "כיצד"), ולא "א ח ך".
"אהיה" אני בעתיד. "יהיה" הוא בעתיד.
"יהעה" ???
"ואיך לא אהיה הרעה", המילה 'אני' מיותרת.
פיסוק:
"הכתיבה שלי היא אני." – להחליף את הפסיק בנקודה. "אם" בתחילת המשפט הבא, ללא וא"ו החיבור.
"שלא היתה כמותה," – להחליף את הנקודה בפסיק.
"סופים לסיפורים." – נקודה במקום פסיק.
"ולא נפתרו." – שוב נקודה.
"הסיפור שלי…" – ללא וא"ו בתחילת משפט.
"חפשתי תשובה" – לא "וחיפשתי".
"נושמת, מרגישה, כואבת וישנה" – או פסיק או וא"ו חיבור, לא שניהם. במקרה זה, הדרך הנכונה היא פירוט רצוף פסיקים, למעט לפני המילה המפרטת האחרונה.
"אוהבים, שונאים, נהנים (ללא פסיק) [ו]כואבים" – בדיוק לפי הכלל מקודם.
"אני מחפשת תשובות," – פסיק, לא נקודה.
"מגששת באפלה," שוב פסיק.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
חחח.. אני לא יודעת לכתוב בלי שגיאות
שחר יקרה… אם את אומרת שהכתיבה שלך מראה אם את טובה או רעה (לא שזה הגיוני, אבל שיהיה), אז תדעי שהכתיבה שלך היא מעולה. גם אם יש לך שגיאות כתיב, זה לא אומר שאת לא כותבת יפה. בהצלחה בהמשך! אני ממליצה לך לקרוא הרבה כדי פר
לשפר את שגיאות הכתיב. ❤
אני קוראת, וכמה שאני קוראת זה לא עוזר.