התמימות שכבר איננה

כשהייתי קטן כולם באו ואמרו "איזה ילד חמוד" "ממש בובון" צבטו לי בלחיים ופינקו אותי במתנות בשקל.
גדלתי קצת, למדתי לספור עד עשר וכולם מחאו לי כפיים "גאון הילד שלך" המחמאות זרמו כמו מים לאוזני אימי, הייתה לה סיבה להתגאות בי. היא הייתה מדביקה את הקישקושים המכוערים מהגן ומתלהבת כאילו תלתה ציור מקורי של פיקאסו.
גדלתי עוד קצת והבנתי שלימודים זה די חרא. אמרתי די?! התכוונתי ממש חרא! אבל איכשהו עברתי יסודי, נכשל פה נכשל שם אבל לפעמיים היו גם מאיות.
הגעתי לחטיבה. נחשפתי לילדים שמוציאים סיגריה בשיעור. בהתחלה התכחשתי לסקרנות הפנימית אבל היא רק גברה אז בשקט בלי שאף אחד ידע ניסיתי, אהבתי והתמכרתי.
כבר כיתה ט', חושב שאתה גדול.. יוצא למסיבות של תיכוניסטים, גם כאלו שלא הייתי צריך להיות בהם. רואה וודקה בשפע, מן הסתם לא נתתי רק לעיני להתגרות הייתי חייב לגעת, לשתות.
נגרר אחר הבנים שברגיל שתי בנות שלובות בזרועותיהם "ילדים טובים עם סיגריות אולי קצת סמים" חשבתי.
החיים שלך אש, 'ישיבה בשישי עם האחים' ככה פירסמתי את עצמי.
מה כבר חסר? רוצה לאבד בתולים? הנה יש פה מישהי מעוניינת.
הגעתי לתיכון, בגרויות והשטויות האלה לא ממש מעניין. מה מעניין? מחששה עם חברים
נכנסתי לחובות בגלל הסיגריות ומרוב הלחץ עישנתי יותר ויותר. כדי לכסות על זה התחלתי להמר וכמו בהימורים אפשר להפסיד אז הפסדתי. שתיתי בלי סוף, כדי לשכוח להתנתק מהעולם עד שאנשים יכלו להריח עלי מקילומטר.
גנבתי קצת מההורים שלא שמו לב ומהחברים "הטובים" שהביאו אותי למצב הזה. שיכנעתי את עצמי שהם טחונים רצח ובוודאי לא ישימו לב אם נעלמו להם מאה או מאתיים שקל.
אין לך אלוהים, מסטול מהתחת. מתעורר בבהלה בארבע בבוקר, מוצף דמעות ומשכנע עצמי שאני על הדרך הנכונה, שחיי לא יכלו להיות טובים יותר, נערצים יותר. מנסה להתעלם מהשמועות שרצות, השמועות הנכונות עלי.
יושבים סביב שולחן חצי שבור בגינה הציבורית ומעבירים נרגילה מאחד לשני, טעם תפוח, הטעם האהוב עלי. החברים משתוקקים לראות אותי עושה טבעת בתוך טבעת בתוך טבעת.
בקבוק אלכוהול במרכז השולחן אני אפילו בלי למזוג מתחיל לשתות היישר מהבקבוק. טעם מגעיל וחריף אבל לי לא אכפת. החברים פותחים את עיניהם יותר משהיו עד כה וצופים בי בהערצה תוך כדי קולות עידוד עד לכאן אני זוכר.
לאחר שנים חזרתי לאותו מקום, לאותה גינה ציבורית. מתיישב בשולחן החצי שבור ונאנח. בוהה בגרפיטי ספוג הקללות שעשיתי בענק, מסתבר שעשיתי כזה.
לא מוכן להודות בטעותי, להאשים את גיל ההתבגרות או משהו.
עמוק בתוכי אני יודע שאהבתי לחיות כך, כנער נערץ, שמי היה מוכר בכל רחבי העיר.
אין ספק שהחיים האלה גבו ממני מחיר יקר. אף פעם לא חוויתי אהבה אמיתית בשבילי זאת הייתה עוד חוויה מינית, עוד שוט, עוד סיגריה, עוד שאכטה. לא מעבר לזה.
עולים בי זיכרונות של ארוחת שישי התמימה עם הסלמון והגבינות.
משחקי קלאס ומחבואים עם אחיותי הקטנות.
עוד כשהייתי נטול בעיות רק ילד קטן שמחזר אחרי הילדה עם הצמות.
שקט ומצייר שמש בוהקת בפינת הדף.
בונה ארמונות מחול.
לא הייתי צריך להוכיח לאף אחד מה אני שווה והיום אני כלום. עוד אדם חולה.
זאת הילדות שאיחלתי לעצמי? אחבוט בעצמי שוב ושוב עד שאקבל תשובה
האשמה עלי. אני מודה. הרסתי את נעורי, הרסתי את חיי.