וקר. קר לי.

לשאוף, לנשוף. לשאוף, לנשוף.
להוציא, להכניס. להוציא, להכניס.
אחת, שתיים. אחת, שתיים.
חזרתי על זוגות המילים שוב ושוב בראשי, אך הן לא חודרות למוחי.
ראייתי מטשטשת, באוזניי דופקות פעימות הלב הקטועות שלי.
השפתיים רועדות, והשיניים נושכות אותן בכאב.
הידיים מזיעות, הבטן נבעטת בידי האויר שסביבי.
זרועותיי מחבקות את גופי, ברכיי משוכות לחזה.
וקר.
קר לי.
הסוודר צמוד אליי, השמיכה עוטפת אותי, והמזגן מחמם ממש מעליי.
אבל קר לי.
כאילו מישהו שואב את כל חום מהחדר.
שואב את כל האויר.
משאיר אותי חנוקה בחלל החשוך.
הדמעות מצטברות, הגרון מתייבש, והראש כואב.
מתוך הארון, ברווח בין הדלת למדפים, מתגנב הפחד.
הוא שקט. הוא שחור. והוא סמיך.
הוא מטפס על המיטה, תופס ברגלייי, ומאיים להגיע לראשי.
אני מנסה להרחיק אותו ממני, אך לא מצליחה.
הפחד הזה, ממה שאמור לקרות מחר, לא עוזב‎ אותי.
מהדק את אחיזתו בי, ולא מרפה.
הוא חונק אותי.
ממלא את ראשי במחשבות שרציתי להימנע מהן.
המחשבה על העיניים שיינעצו בי.
המחשבה על האוזניים שישמעו את גימגומיי.
המחשבה על האפים שיתעקמו.
המחשבה על הפיות שידברו.
הפחד שאפשל, שלא אצליח, לא נותן לי לנשום.
אני משתעלת, ומיד עוצרת את נשימותיי הקטועות, להקשיב לצעדים בבית.
הם לא באים לכיווני.
אך עכשיו פחדים אחרים מתקרבים. הופכים את החדר החשוך לשחור. ממלאים אותו בצללים מאיימים.
ואני יושבת שם, קפואה בחום של החדר, מכווצת בפינת המיטה הפינתית שלי, ומתאמצת להתרכז רק בנשימה.
לשאוף, לנשוף. לשאוף, לנשוך.
להכניס, להוציא. להכניס, להוציא.
אחת, שתיים. אחת, שתיים.