צעד אחד רחוק מדי- פרק 5

"דיןןן אני גמורה. אולי נוותר על האימון היום? בבקשהההה" התחננתי כמו ילדה בת 4 שרוצה לאכול את הקינוח לפני הארוחה עצמה.
"גמורה? למה גמורה? לא ישנת טוב בלילה?"
"לא כל כך"
"למה?" הוא שאל בעניין והביט בי.
"חלמתי חלום בלהות"
"על מה חלמת?"
"עלייך"
דין התפקע מצחוק.
"2-0 לטובתך דנבר, מה יהיה??"
אני אוהבת להצחיק את דין. יש משהו בלראות אותו מחייך, שמחמם לי קצת את הלב.. שלטענתו עשוי מקרח.
"טוב, אז היום נוותר על אימון ריצה, אבל נעבוד על חיזוק השרירים" הוא הוסיף.
"חיזור שרירים..?" שאלתי מבולבלת.
"חדר כושר" הוא הסביר
"פנטסטי"
"את יכולה להיראות טיפה יותר מתלהבת את יודעת" הוא אמר משחק אותה נפגע
"אבל כתוב בתורה שאסור לשקר" אמרתי וחייכתי
"הוו, הנה זה"
"הנה מה?"
"החיוך היפיפייה שלך"
גלגלתי עיניים והגנבתי חיוך קטן.
"אה, אני רוצה לספר לך משהו" אמרתי ברצינות.
"כולי אוזן" הוא השיב.
"אני חוזרת לרקוד"
"ואו הילי! זה נפלא!"
"כן כן, אל תתרגש יותר מדי"
"למה לא? אלה חדשות נהדרות, אני שמח בשבילך"
"תודה"
"איך פתאום זה קרה?"
"הרגשתי פשוט שהחיים שלי ריקים. חסרי מטרה, ורציתי שתהיה לי סיבה.. לחיות. חוץ מלהתעורר כל בוקר ולהשתוקק לרגע דפיקתך בדלת שמכריזה על יציאה לאימון כמובן".
"כמובן" הוא אמר בגיחוך.
"אז יאללה מתי אני רואה אותך רוקדת?" הוא שאל בהתלהבות
"אה, אף פעם?"
"היליייי" דין אמר וחיכך את כתפו בכתפי. "נווו בבקשההה" הוא המשיך כמו ילד קטן.
"דין די!!! תשלים עם העובדה שאתה לא תראה אותי רוקדת" אמרתי באסרטיביות והתרחקתי ממנו.
"למה את מסרבת בנחישות שאני אראה אותך רוקדת?"
"כי אתה המאמן\פסיכולוג\שוטר\בייביסיטר שלי" השבתי בציניות מוגזמת.
"זאת לא סיבה, ובלי קשר, אני חושב שאני מעבר לזה.."
"א- בטח שזאת סיבה." התחלתי למנות-
"ב- מה הכוונה במעבר לזה?
ג- זה גמל גדול"
דין התגלגל מצחוק. "ואוו הילי, מי ידע שאת כזאת קומיקאית"
"נו תענה"
"אני רוצה להאמין שאת לא תופסת את המפגשים שלנו כמעין עונש, שבמהלכו אני מפקח עליך כמו שוטר או אחת מהדוגמאות האחרות שנתת, עברו כבר שלושה שבועות מאז שהתחלנו, זה יהיה עצוב אם תאמרי לי שאת סבלת בכל אחד מהמפגשים שהתקיימו עד עכשיו"
אני לא אשקר, בהתחלה לא מתתי על דין. לא בגלל האופי שלו או בגלל היותו הוא עצמו, אלא בגלל התפקיד שהוא שיחק בעיניי. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, ושמחליטים בשבילי דברים. על אחד כמה וכמה שמתערבים בחיים האישיים שלי.
"לא סבלתי, אבל זה גם לא אומר שאנחנו פתאום איזה בסטים, אתה המאמן שלי, ויש לך חברה" פלטתי בסוף המשפט ללא שליטה על פי.
לעזאזל, למה הוספתי את זה?
דין שתק. ראיתי את גלגלי המוח שלו עובדים שעות נוספות במטרה להבין איך להתייחס למה שאמרתי עכשיו.
"אוקי…" לבסוף הוא אמר.
"א-אני מצטערת, זה לא רלוונטי וזה היה לא במקום" אמרתי והשפלתי את מבטי.
איזה מטומטמת את הילי. עכשיו הוא בטוח שאת מאוהבת בו.
"זה בסדר, פשוט אני לא רואה איך זה קשור.."
"זה לא!" התפרצתי במהירות. "זה לא" חזרתי פעם נוספת בטון שקט ומתנצל.
הטלפון שלו מצלצל. פיי, איזה מזל. ממש הצלצול הגואל.
לא יכל לבוא 10 דקות קודם? הוא היה חוסך לי מבוכה גדולה.
דין מפנה את צג הפלאפון המצלצל שלו לכיווני.
אני מביטה בו ורואה את שם המתקשר. יותר נכון שם המתקשרת.
ליבי.
"חבל שלא דיברתי על מיליון דולר" מלמלתי
דין הסתכל עליי, צחק וענה לפלאפון "הי ליבי. הכל טוב מה איתך? אני בדיוק בדרך הביתה לעבוד עם תלמידה, נדבר מאוחר יותר? גם אני אוהב אותך, בי" הוא אמר וניתק.
"הביתה? מה הביתה?" שאלתי בבלבול תוך כדי שאני מנסה להתעלם מה"אני אוהב אותך" שהוא אמר.
"לא אמרת שהולכים לחדר כושר?" המשכתי כשהוא לא ענה בפעם הראשונה.
"אמרתי"
"ומה? התחרטת?"
"לא"
"אז?"
אומיגאד דין. אתה כזה לא מובן.
"את תכף תראי" הוא אמר והמשיך להביט בפלאפון שלו.
"אתה יודע, יש חיים מחוץ למסכים" אמרתי בעוקצניות.
"תראו מי שמדברת" הוא השיב בזלזול
"עובדה, לא הרמת את הראש מהמסך של הפלאפון מאז שסיימת את השיחה"
"כן אני יודע, רגע, מה התאריך היום?" הוא שואל ונשמע טיפה לחוץ
"ה 16.. למה?"
"שיט"
"מה קרה?"
"כלום, סליחה, איפה היינו?"
"בדרך לחדר כושר\הבית שלך..?"
"נכון, הנה הגענו" הוא אמר והצביע על בית בצבע כתום בהיר שממוקם בסוף של הרחוב.
"דין, חכה שנייה" אמרתי ונעמדתי מולו במטרה לחסום את דרכו ולגרום לו להיעצר.
"מה?" הוא שאל ונשמע טרוד מאי פעם.
"מה קרה?" שאלתי מודאגת.
"אל תטרח להגיד ששום דבר, אתה לא יכול לעבוד עלי." אמרתי בנחישות.
"הילי, אני לא רוצה לדבר על זה" הוא אמר וזז ימינה במטרה לעבור אותי.
"דין" אמרתי ושמתי את ידי על חזהו כמנסה לעצור בעדו מללכת.
נאנחתי והסתכלתי עליו.
"כמו שאני מרגישה בנוח לשתף אותך, תדע שאתה יכול לשתף אותי בכל דבר. "
לא הייתה לי כוונה להאיץ בו לספר לי מה קרה או להציק לו בנושא, רק רציתי שיידע שאני פה בשבילו.
"תודה הילי, אני מעריך את זה" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון דלת הכניסה.
נכנסנו לבית שלו ונעצרתי בכניסה. ואוו. איזה בית.
"אז אני מבינה שלא נלך היום לחדר כושר..?" מלמלתי והמשכתי לסקור עם עיניי את החלל הגדול שניצב מולי.
"סבלנות" דין אמר בטון שקט ובטוח.
"בואי" הוא ציווה.
"מה בואי? מה אני הכלבה שלך?" שאלתי מעוצבנת.
"בואי הילי, בואי" דין המשיך והתחיל לטפוח על ירכיו, כאילו הוא קורא לכלב שלו.
"מצחיקקקק" פלטתי ועברתי על פניו תוך התנגשות מכוונת בכתפו.
"למטה?" שאלתי בחשדנות.
"למטה" הוא אישר.
ירדתי ונעמדתי בפתח של חדר חשוך.
דין לחץ על מתג ופתאום החדר הפך למואר.
חדר. מצחיק שאני קוראת לזה חדר, מאחר והחדר היה בגודל של הבית שלי. כולל הקומה השנייה.
נכנסתי והתבוננתי סביבי. עכשיו הכל היה ברור.
דין קיים את הבטחתו בזה שהולכים לחדר כושר, וגם בזה שהולכים לבית שלו.
היה לו חדר כושר, בבית.
מטריד.
"אהה דין?" שאלתי וכיווצתי את גבותיי.
"כן?" הוא ענה בשיא התמימות.
"יש לך..-"
"חדר כושר במרתף? כן" הוא השלים אותי.
"אתה מודע לזה שזה מטריד" אמרתי והתבוננתי בכל המכשירים שניצבו מולי.
מתח, הליכון, משקולות קטנות, משקולות גדולות, אופניים ועוד הרבה מכשירים שלא הצלחתי לזהות.
"אתה טחון או משהו?" שאלתי בלי לחשוב פעמיים בכלל.
הוא צחק. "לא הילי, אני לא טחון"
"אז איך אתה מסביר את מה שאני רואה?"
"יש לי קצת כסף בבנק" הוא אמר בשובבות.
קצת…
"אה-אה" מלמלתי- "ומה עם 2 הקומות שלמעלה? גם הן בזכות הקצת כסף בבנק?"
הוא שפשף את עורפו והשפיל מבטו. לקחתי את זה כתשובה חיובית.
"טוב שנתחיל לעבוד?"
"חכה, אני עדיין מתאקלמת"
"מצחיקה. קדימה תשכבי פה" הוא אמר והצביע על מכשיר שנראה כמו מכשיר עינויים.
נשכבתי.
"מה זה עושה?" שאלתי בחשש והתבוננתי במכשיר.
"מחזק את שרירי החזה. תעשי 10 פעמים, ונעבור למכשיר שעובד על הרגליים"
"ואחד.." הוא התחיל לספור לי.