בטוח לא שפיות- פרק 2
סוף סוף שעת הרוגע עם קטרינה הסתייימה.
חזרנו בשקט לחדרים הקטנים שלנו
אני עם תמר בחדר, אחרי שנה מתוחה בין שתינו למדנו לחבב אחת את השניה
היא כאן כבר שנים, במוסד הסגור הזה. במהלך השנה שהייתי פה אף אחד לא בא לבקר אותה, אף פעם לא קיבלה טלפון או גלויה, כאילו אין לה אף אחד בעולם. ואולי באמת אין לה.. אף פעם לא היה לי את האומץ לשאול.
תמר לא מדברת הרבה, שלא כמוני. אני אמצע עם מי לדבר גם אם זאת תהייה אני עם ארבע קירות בחשכה.
היא אוהבת לצייר ציפורים על אדן החלון ואני אוהבת להתבונן בציוריה היפים, ססגוניים הם מאופיינים בסגול אבל כל גווני הסגול, לעיתים מוסיפה גם כחול וצהוב.
"מה את מציירת" שאלתי.
"ציפור על אדן החלון" היא ענתה. כמה מפתיע..
"רוצה גם לצייר?" היא שאלה באדישות.
"אני?" הבטתי לכל הכיוונים כדי לוודא שבאמת מדובר בי.
היא הנידה ראשה בחיוב.
התקרבתי אליה בריצה וחטפתי את המכחול מידה.
בהיתי בקנבס דקה ארוכה במחשבה מה לצייר ואז החלתי להניע את המכחול לקחתי את הצבע אפור וציירתי סורג ובריח ואת מירה "הסוהרת" שלנו.
מירה חייבת תמיד לגעור בי ולשלוח אותי לחדר לפעמים אני חושבת שהיא עושה זאת לצורך הנאה פרטית שלה, היא גם עושה זאת לניב, אנה, אליס ואסף כלומר לכולנו, כמעט. לתמר היא אף פעם לא אמרה דבר רע, תמיד כיבדה אותה בסוכריות טופי שעל דלפק הקבלה.
תמר התבוננה בציור במבט חושב ובוחן, רציתי לדעת מה עובר לה בראש.
"מי בחוץ ומי בפנים?"
"לא הבנתי" אמרתי.
"אנחנו הכלואות או מירה?" היא עשתה תנועות התעניינות עם ידיה.
"מירה" השבתי כאילו זה היה מובן מאיליו.
"ולמה זה?" תמר המשיכה להתעניין.
"כי ציור יכול לתאר מה שאנחנו רוצות, את החופש. למירה מגיע להיות פעם אחת האסירה"
תמר לא הוציאה הגה מפיה והמשיכה לבחון את הציור.
תגובות (0)