דמעות של התייאשות
אף אחד לא רואה שאני משקיעה
לא המורים
לא ההורים
גם אני הפסקתי לראות
הפחד לנסות ולהיכשל
גדול יותר מהרצון להצליח בכל מחיר
כל מה שאני יודעת זה לבכות ולרחם על עצמי
להתקשר לחברות הכי טובות בניסיון שיצילו את עצמן מעול כמוני
הפסקתי להאמין בעצמי
והתחלתי להאמין לקול הפנימי
לשטן שאומר
את עצלנית
את כישלון
לצפות כמו בסרט טרגדיה במסקרה שנמרחת
בי מידרדרת
התחלתי להבין שאני מכורה ללעשן
ואוהבת לשתות. אוהבת מאוד.
שהפסקתי לצפות את העתיד
האופק מעורפל
ואני מנחשת שאחריו יש חשכה
ההורים כבר לא מתרגשים ממני
ואני לא מבינה מה אני רוצה שיגידו?
שיתמכו שאני רוצה לעזוב את בית ספר
ואולי לא
אני כל כך הפכפכה
כל כך מבולבלת
לא פלא שהתנשקתי עם שלושה אנשים בשבוע.
סליחה, שניים. שיכור זה לא נחשב.
בתקווה שהשמועות עלי והרביעי היו סתם מתיחה לא מוצלחת.
לדפוק את הראש בקיר
ולנפץ כל דבר שבא ליד
הראש שלי מסתובב
אני חושבת שפגעתי במשהו
אולי כמו באופוריה שהוא הצליח לשתק את הפחד
אולי בתקווה שהצלחתי לשתק את העצלנות ואת הרחמנות העצמית
לא זאת סתם סחרחורת של מישהי שדפקה את הראש בקיר.
מגבירה את המוזיקה
אולי תצליח היא לנתק אותי מהעולם
ואני מקלידה וממשיכה להקליד
מה יש עוד לומר?
חוץ מלהתנצל בפני עצמי שאני ההרס בהתגלמותו
בוכה מעבודה מטופשת בעיברית
ואחר כך הולכת לשתות
וצוחקת וצוחקת כדי להאמין שהכל טוב
וזאת אשמת גילי
עצוב שבגיל כל כך צעיר התייאשתי מעצמי
הבנתי שאני דפקה ולא יותר
משוגעת אמרו לי
ואחרים חכמה
מה אני?
ילדה סתומה שיודעת לבכות על גורלה המר והורים מתוסכלים שלא יודעים איך לאכול אותי.
הבנים לא מעוניינים. לא שאני מאשימה אותם.
אני חרא בן אדם.
אפס מוטיבציה. זאת הבעיה שלי
שום מטרה לא ניצבת לפני
אני לא אחת שעושה דברים בעיניים עצומות. אני יודעת טוב מאוד לאן לכוון אבל כמו שאמרתי האופק מעורפל. שום יעד. שום סיבה להצלחה לא מניעה אותי
לכן אני כמו חצץ בגלגל.
מאטה את עצמי עד שאפסיק להסתובב
ככשום סיבה אין להצלחה מה עושים?
מתייאשים אני חושבת זה מה שאני עושה. בינתיים לא עובד לי כלום לא זז.
הדמעות עדיין זולגות,
דמעות של התייאשות
איבדתי בתקווה,
אמונה בעצמי
מה עושים הלאה? איך קמים?
מאיפה תבוא הישועה? ואם תבוא מתישהו?
אבא אומר שאתחיל להתאמן על הצורה של היד בעבודת עטיפת קרמבואים זאת הבדיחה המשפחתית שיש בה גם שמץ של אמת.
אני רוצה שהוא יגיד לי שאני מסוגלת לכל דבר. הוא אומר זה לא עוזר. אני רוצה שהם יראו את ההשקעה שלי את העובדה שאני קורעת את התחת וכלום לא יוצא.
זה שובר אותי
החתיכות רק נחלקות ונהיות יותר ויותר קטנות
עד שיהפכו לאטומים קטנים שיפוצצו אותי ואת הקרובים לי ,החשובים לי.
גיל 16 די חרא, נגיד שאני בת 16.
כיתה י' כיתה מבוזבזת.
אז למה אני לא מפסיקה לבכות
כותבת על סמים ואלכוהול כמעט שני קטעים ביום
ועל אהבות נכזבות
על קנאות ושנאה
ושאני לא רוצה להיות אחת שנוטרת טינה.
מה להגיד לאנשים? להשלים איתי? שזאת אני, אני המפגרת ואין מה לעשות, אני משוגעת
קבלו אותי ככה או לא תקבלו בכלל!
אף אחד לא רוצה כזאת ידידה חברה. נשמעת חרא לגמרי. גם כזאת אני חושבת.
אולי כי אני עצבנית, עצובה, מפורקת.
ונמאס לי לראות את החדר הזה כל היום ואני יושבת לצידה של המיטה ומקלידה כל היום במקום לקום לעשות משהו עם חיי, משהו טוב.
אולי אני כותבת שנמאס אבל איזה צעד אני יכולה לעשות כדי לרצות?
אני לא רוצה
אני לא רוצה כלום
לא מחיי ולא מאחרים
טובעת בבוץ של עצמי
צייני כבר שאני ממשיכה לבכות?
תגובות (4)
אוקי.אני מקווה שלפחות את בסדר אחרי זה.
אני הולכת מפה, מהמחשב לעזור לך.
את זוכרת מה אני הצעתי לך? לבקש ממני להיות משהו שאת צריכה? אז אני בוחרת עכשיו מה אני אהיה בשבילך. אני אהיה חברה אמתית.
את הולכת להיות יותר מלעשות עבודת יד מעטיפות של קרמבו. יש לך כשרון בכתיבה.
חשבת אולי לכתוב דברים שימנעו מאחרים לעשות את הטעויות שלך?
חשבת שאת יכולה בעזרת כוחן של המילים לשנות? אני מניחה שלא. את כותבת, זוכה לשבחים אבל מרוב ייאוש לא רואה מה את יכולה לעשות.
את צודקת
אני מאמינה שיש אנשים שכן יכולים לעזור לך, ולא כולם חושבים שאת כזה בנאדם כמו שתיארת את עצמך. בכל אופן, אם את רוצה כתובת לפריקות את יכולה לשלוח לי. יום נעים❤
אני יודעת שזאת פריקה, אבל את כותבת מדהים. מעל הכל אני חושבת שאת צריכה לחזור להאמין בעצמך, גם אם אף אחד אחר לא מאמין. את בת אדם, את עושה טעויות, אבל את לא פחות טובה מאף אחד אחר. את מוכשרת, את לא סתם. ואת בן אדם טוב, אני יכולה לראות את זה. את רק צריכה להבין את זה, ולחזור לאהוב את עצמך. בכל מקרה, אם את צריכה מישהו שיעזור לך, לא משנה במה, אני תמיד כאן. כולנו תמיד כאן בשבילך.