ממבט אחד בעיניים

אומרים שרוב הדברים הטובים בחיים מתחילים ממבט אחד בעיניים. זה התחיל בשמיני ליולי, בחופשת הקיץ, ביום הראשון שלי בעבודה החדשה. היא עמדה שם, כמה מטרים לידי, ודיברה עם חברה שלה. החברה שלה סיפרה לה משהו מצחיק כנראה כיוון שהיא צחקה וחיוכה הרחב התלווה לצחוקה. היא הסתכלה סביב, ומבטי קלט את מבטה. עיניה הכחולות-אפורות הבזיקו והיא חייכה לכיווני ולאחר כמה שניות חזרה לדבר עם החברה שמשכה אותה כעת להסתכל עליה ולהקשיב לסיפור חדש שהיא מספרת. היא עמדה שם עם מדי העבודה המזוויעים שמכריחים אותנו ללבוש, שמשום מה, מכל הבנות שם הם נראו הכי יפים עליה. היא לבשה נעלי בלנדסטון ושיערה הבלונדיני היה אסוך בצמה ארוכה שהגיעה לה עד לבטן. היא נראתה לא שייכת, אבל כן שייכת. כלומר, היא לא נראתה שייכת לעיר הגדולה. היא לא שמה איפור ואודם אדום שידגיש את שפתיה, בשונה מרוב הבנות בעיר. גם הבגדים שבהם הייתה לבושה ונעליה הראו שהיא לא גדלה בעיר הגדולה. אבל בכל זאת, היא כן הייתה שייכת. היא עמדה שם, מדברת עם עוד אנשים שהצטרפו למעגל השיחה שהתחילה בו, שנראו שונים ממנה בכל כך הרבה רמות, אך עדיין נראה כאילו הייתה מקובלת בחברתם. היא שלחה אליהם אינספור חיוכים יפים, האזינה להם ואף סיפרה סיפורים משלה. ואני לעומתה, עומד פה בצד, מדבר כביכול עם חבר ובוחן אותה, שעומדת מאחורי גבו.
״וואי אחי אתה לא מבין איך אין לי כוח לשעה של התדרוך הזו עכשיו.״ הוא נשף עשן מהסיגריה שבידו. לא הייתי מרוכז בדבריו כבר מהרגע שבו מבטי פגש במבטה. נאור קלט עכשיו שאני לא באמת מאזין לו, הביט אחורה לראות על מה עיני מסתכלות, וקלט את הבחורה. הוא שרק אליי בהתפעלות.
״מכוון גבוה הא?״ הוא חייך. ״יום ראשון בעבודה וכבר רוצה את הבחורה השמורה היחידה פה?״ שמעתי את דבריו אך הם נכנסו מהאוזן האחת ובאותה מהירות יצאו מהאחרת. פלטתי קול אנחה מפי כתגובה לדבריו, והתקדמתי לכיוון שער הכניסה שבו חיכו העובדים כדי להיכנס לעבודה. גם הבחורה קלטה שהשער פתוח והיא וחבריה התקדמו לעברו גם כן.
עכשיו היא כבר עמדה מאחורי ואני מרגיש את הנוכחות שלה שם אפילו מבלי להתסכל. אני מתקדם עוד צעד בתור לכניסה ומרגיש יד על הזרוע שלי. אני מסתכל אחורה ואני רואה אותה מביטה בי ישר בעינים. כל כך קרובה. היא חייכה לעברי והחוותה בידה לכיוון אוזניות לבנות שהחזיקה בידה.
״אני חושבת שנפלו לך האוזניות״ היא אמרה והמשיכה לחייך. גירדתי בראשי וחייכתי אליה בחיוך תודה.
״תודה לך. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהן.״ לקחתי אותן מידה ושמתי אותן חזרה בתיק. לפני שהספקתי אפילו לחשוב הושטתי לה את ידי,
״אדיר״. היא לחצה אותה.
״אופק״.
״אז מה את חדשה פה?״ שאלתי בעודנו נכנסים דרך השער. היא בחנה אותי עם עיניה וצחקקה.
״לא. האמת שאני פה כבר מפורים. אבל אותך בחיים לא ראיתי אז אני מניחה שאתה זה שחדש כאן.״
״את מניחה נכון.״ היא חייכה לעברי והתקדמה לכיוון חדר העובדים שבו יושבים לתדרוך בוקר ביחד איתי, ואפילו החוותה לי להתיישב לידה. בימים שלאחר מכן כבר התחלנו לדבר יותר והתחלתי להכיר אותה והיא התחילה להכיר אותי. מסתבר, שבאמת צדקתי ואופק לא מהעיר, היא גרה במושב 20 דקות נסיעה ממני וישנה אצל סבא וסבתא שלה כדי לעבוד, אך היא מרגישה שייכת בכל מקרה ומסתדרת עם כל העובדים. ואני סיפרתי לה שאני מתנדב במכבי אש ואני אוהב לבלות שם את הזמן הפנוי שלי.
בשלב הזה דיברנו כבר בכל יום, והרגשתי כבר שיש לי איתה משהו שאין לי עם אף אחת, ושהיא מיוחדת. הבנתי שאני מתאהב בה, בכל יום שעובר.
מאז, עבר זמן והסיפור עם אופק הוא סיפור על אהבת קיץ שאף פעם לא התממשה, סיפור שנרמס לגמרי כשחזרנו ללימודים בראשון לספטמבר. ולמה? בגללי. אני כנראה כל הזמן מחפש אחר השלמות, שלא קיימת, וכנראה שאין לי את האומץ הדרוש כדי לאהוב. הרי אופק התאהבה בי. אני יודע את זה. התאהבה בי עמוקות, אך מעולם לא העזה להגיד לי את זה. אולי זה נתן לי את נתיב הבריחה שעליו נסעתי. אי אפשר שלא להגיד שאני מתחרט. יש ימים שאני חושב על המבט הזה שבו היא הביטה בי ביום הראשון שנפגשנו ובעיניה האפורות כחולות, ובהילה שלה שבלטה מעל כולן, ונזכר בגל החמימות שהתלווה אליו, וגרם לי להרגיש אהבה ואני נכנע ליצר ושולח לה הודעה, מעורר את התקווה שלה, וכשאני מתעורר מהתקף האומץ, אני חוזר להיות מי שהייתי ופוגע בה שוב. פגעתי בה, השליתי אותה, גרמתי לה להתאהב בי, ונסוגתי, לא נשארתי, לא הקשבתי ללב שלי.
והיא? בכתה בלילות, וליבה נשבר, אבל היא התגברה. כמו שהיא תמיד עושה, היא התגברה. ועכשיו? היא בטח מסתכלת על מישהו אחר, בעיניה האפורות כחולות, והוא וודאי לא יהיה פחדן כמוני, וילך על ההזדמנות. הוא לא יפגע בה, הוא לא ישבור את ליבה, הוא לא ייסוג, הוא יישאר. והרי אומרים, שרוב הדברים הטובים בחיים מתחילים ממבט אחד בעיניים.