אני ואת 7

היה כואב להתעורר בביתי לאחר החלום המושלם שחלמתי, להבין שלמעשה כל מה שיש לי שם הוא רק אשליה ושבמבחן התוצאה אין לי כלום כאן בעולם האמיתי… אני רק יושב לבד בבית, מתוסכל ושבור לאחר האובדן של אהבתי וחבריי ומנסה לחשוב מה עליי לעשות ואם בכלל אפשר לעשות משהו.
אבל אז אני נזכרתי במה שאמרתי למייזי, איך אמרתי לה שנעשה הכל על מנת להצליח לגבור על המציאות הקשה ולהתאחד בכל מחיר, וידעתי שאני חייב לעבוד על זה על מנת למצוא את הדרך…
כעת קמתי מהמיטה שלי וניגשתי אל המחשב, נכנסתי לתיקיית התמונות מאותו טיול נהדר בקוסטה ריקה וחיפשתי את התמונות של מייזי, אכן מצאתי כמה מהן, תמיד נהניתי לשבת ולבהות בעיניה הכחולות והמושלמות של הנערה המקסימה הזו, המראה הזה הזכיר לי נשכחות – הזכיר לי ימים טובים שלעולם עוד לא יחזרו, או כך לפחות זה נראה.
"מייזי, אני מבטיח שאני אעזור לך, לנו…" לחשתי והפרחתי לעבר התמונה נשיקה, בדמיון שלי מייזי הייתה מסמיקה ומחייכת אבל כעת התמונה נותרה קפואה ואני נותרתי עצוב ושבור.
ירדתי למטה יחד עם כלב הפודל שלי ששכב במיטה שקנינו לו, הלכתי לאכול, עם כל האהבה לעולם הפנימי והמושלם אוכל אני לא יכול להשיג בו…
וכעת הכנתי לעצמי מנת קורנפלקס והתכוננתי לאכול אותה, הכלב שלי הביט בי באותו מבט מלא חמלה וחיכה לתשומת לב, ליטפתי אותו וכעת התיישבתי מול השולחן, התחלתי לאכול, המחשבות עדיין רצות בראשי – אודות מה יהיה ואיך יהיה, מה אני אצטרך לעשות, אני יודע שאני אצטרך לדבר על זה במהלך אחד הטיפולים שאני עובר, על מנת שהפסיכולוגית שלי תוכל להבין ולסייע, כי לצערי הרב אף אחד במשפחה שלי לא יבין, הם לא הבינו אותי בשום מצב בעבר והיום ולכן הצטברו לי המון צרות ובעיות – לא שאני אומר שהם האשמים הבלעדיים אך המשפחה שלי אשמה במגוון עצום של בעיות שהצטברו אצלי עם השנים…
"מה אני צריך לעשות בשביל שיהיה יותר טוב?" שאלתי את עצמי, בדרך כלל במקרים האלו אני מדמיין שמייזי או דמות אחרת שאני אוהב נותנת לי תשובה, אבל למעשה אלו רק דברים שאני אומר וחושב על מנת להרגיע את עצמי – מה שמצליח להפוך למשהו גדול בהרבה מכיוון שיש לי דמיון מאוד מפותח, זה כל כך טוב, כשאין לך אף אחד אתה יוצר לעצמך חברים, אין דבר יותר טוב מזה, זה מה שמחזיק אותי חרף כל הקשיים והמשברים. העובדה שאני לא באמת לבד…
"אתה צריך לעמוד על שלך ולהבהיר היטב מה אתה רוצה ומה הבעיות שלך, רק כך יוכלו להבין אותך…" שמעתי קול אומר בראשי, זיהיתי היטב את קולו של חורחה, ידעתי שהמדריך הנהדר יעשה הכל בשביל לעזור לי גם אם הוא לא באמת כאן עכשיו, בתוך החלומות שלי אנחנו נוכל למצוא את הדרך לפתור את הבעיה המחורבנת הזו, אבל במציאות ורק במציאות נוכל לפעול על מנת לפתור את העניין…
"אני עושה את זה, אבל ההורים האטומים שלי לא יוכלו להבין שום דבר שאני אומר כי הם כל כך תקועים בתוך הדעות והרצונות השגויים והטיפשיים שלהם." עניתי, יודע כי זו לא בדיוק הדרך לדבר אבל מצד שני כאשר אני אומר בפירוש מה אני צריך על מנת שיהיה לי יותר טוב וההורים שלי תקועים בשלהם ופועלים כפי שהם רואים לנכון למרות שזה פוגע בי שוב ושוב אז אני בהחלט חושב שמותר לי להגיד דברים כאלו, אני עד כדי כך מיואש מהם.
"תצעק את זה, תגיד את זה בצורה הכי ישירה שאתה יכול… תגיד שאתה לא מתכוון לוותר על מה שאיבדת ושאתה רוצה את זה בחזרה ולא משנה בעד איזה מחיר, תביא את הדמיון אל תוך המציאות הרעה וכך תשפר אותה. אם תחלום ותאמין בחלום תוכל להגיע הכי רחוק שאפשר." הוא אמר לי, יותר נכון, אני אמרתי לעצמי מה צריך לקרות, מה אני צריך לעשות…
בהמשך היום אמא שלי חזרה מהעבודה שלה ואני החלטתי שעליי לעשות מעשה ולגשת אליה, להעלות בפניה את העניין של מייזי ושאר החלומות שלי ולהבהיר שחייבים לעשות משהו על מנת להגשים אותם או לפחות לנסות… גם אם זה ייכשל אני לפחות אדע שניסיתי וכי תמיד אוכל לחזור לחלומות הנהדרים ולהסתתר מהכאב עמוק בתוכם, אבל משום מה הייתי נחוש שהפעם אני אצליח לעשות את זה, שהפעם יבינו, ואם הם לא יבינו, אוי ואבוי…
"אמא, את יודעת משהו?" שאלתי בעוד שנינו יושבים על הספה שבסלון, הכלב שלי רובץ לצד התנור ובוהה בנו, מקווה מאוד שהכל בסדר איתי, מקווה מאוד שאני מרגיש טוב, חבל מאוד שאני לא…
"מה, אלעדי?" אמי שאלה בסקרנות ושילבה את ידיה, הבטתי עמוק בעיניה במטרה להבהיר שהשיחה הזו חשובה מאוד, יותר מכל שיחה אחרת שהייתה בינינו קודם לכן, הפעם אני חייב להבהיר את עצמי בצורה הכי ברורה ומובהקת שיכולה להיות, אין שום מקום לטעויות מצידי.
"זה בקשר למייזי…" אמרתי, "אני עדיין אוהב אותה."
המילים האלו תפסו את אמא שלי לא מוכנה בכלל, היא הביטה בי בהלם מוחלט ולא הבינה כיצד אני עדיין יכול לחיות בעבר, אבל היא לא ידעה כמה החוויה הזו השפיעה עליי, היא מעולם לא תדע כי בין היתר באשמתה איבדתי את ההזדמנות לזכות לאהבה של חיי ולפרוח… היא אמרה שמייזי לא מתאימה לי כי היא קטנה, היא לא הצליחה להבין דבר ונותרה מאוד אטומה וקרה.
"אבל אתה חייב להבין שמייזי שייכת לעבר." היא אמרה בחוסר הבנה אופייני והרגיזה אותי מאוד, אני רציתי להתפרץ ולאבד שליטה אך הבנתי שזה לא יוביל אותי לשום מקום מלבד לעצבות ממושכת…
"העבר הזה הוא מה שהוביל אותי להווה הנורא. עד שהיה לי דבר טוב כמו אז בטורטוגרו הייתי חייב לאבד אותו, זה לא בסדר." מחיתי, דיברתי בשקט אבל בתקיפות וניכר כי הפחדתי את אמא שלי שלא הבינה למה אני כל כך אובססיבי לקוסטה ריקה, היא גם לעולם לא תבין אבל אותי זה לא עניין, אני חייב להבהיר את כוונותיי ולהסביר לה מה אני צריך…
"אבל אי אפשר להחזיר את זה ואתה יודע טוב מאוד שאין מה לעשות." וואו, זה היה כל כך לא במקום, איך אפשר בכלל להעליב ולהרגיז מישהו כל כך הרבה פעמים מבלי לשלוט בכך, כנראה שהיא באמת לא בסדר, כמו שחשבתי.
"אפשר להחזיר את זה, אם אני אצור קשר עם חורחה שוב אולי אני אוכל לעשות משהו… בבקשה, אני חייב הזדמנות לזה. אם רק היה לי את המייל שלו דברים היו נראים אחרת." אמרתי, אמא שלי נאנחה לרגע ולא הבנתי אם זה היה מתסכול או מסיבה אחרת אבל זה לא היה נראה לי טוב במיוחד.
"נוכל להשיג את זה מהמארגנים של הטיול, אבל גם אם יהיה לך את המייל שלו מה תוכל לעשות אז? מייזי לא תהיה בקוסטה ריקה, היא בארה"ב. ואל תשכח שגם יעשו לך בעיות ביצירת קשר איתה מכיוון שהיא קטינה…" ידעתי שיהיה הרבה יותר קשה להתנהל במציאות הקשה שלי, כל מילה כזו גרמה לי לרצות לצעוק או לבכות, סבלתי מאוד כאשר דיכאו את הרצונות שלי וכאשר לא העריכו אותי ופקפקו בי, אבל למרות כל התסכול שהשיחה הזו גרמה לי אני ידעתי שאסור לי להישבר ואסור לי לוותר, אני אנהל אותה עד שנגיע לאיזו פשרה…
"אני מוכן לסבול כל דבר בשביל להיות איתה, גם אם לראות אותה לשנייה. ובקשר לעניין קוסטה ריקה, קודם כל ניצור קשר עם חורחה, זה הדבר הראשון שאני רוצה לעשות, אחר כך נראה. אז אמא, את מסוגלת ליצור קשר עם מי שארגן את הטיול ולראות איך אפשר למצוא את חורחה?" המשכתי לדבר ברצינות ובשקט, אמא שלי שתקה למשך כמה שניות אך לבסוף הצליחה למצוא תשובה…
"אפשר לעשות את זה, אבל תצטרך להתאזר בסבלנות או לדעת לקבל לא." אוף נו, למה היא תמיד חייבת להרוס הכל עם התשובות המעצבנות שלה?!
"אני לא מתכוון לחכות, אם את לא יכולה לטפל בזה אז אני אטפל בזה בעצמי, אני חייב לעשות את זה!" הרמתי את קולי אבל זה נבע מפחד ופחות מכעס, אמי נרתעה מעט לאחור והכלב שלי הרים את מבטו בחשש.
"טוב, אני אשתדל לחפש לך את המסמכים האלו כמה שיותר מהר." היא אמרה, כאילו שזה מנחם מישהו, בפעם האחרונה שביקשתי ממנה לעשות את זה היא שכחה וכך לא דיברנו על זה במשך חודשים…
"בסדר, זה יותר טוב מכלום." אמרתי לבסוף, יודע שתמיד אוכל לחזור לחלומות שלי כאשר דברים לא מסתדרים ובסופו של יום כך אכן עשיתי כאשר הלכתי לישון, עצמתי את עיניי ושקעתי שוב לתוך הנופים המדהימים של טורטוגרו, מצאתי את עצמי שוב בתוך הבית של מנואל אבל כעת הרגשתי בטוח יותר בעצמי כאשר ניסיתי באמת לפעול ולעשות משהו לטובת שיפור המצב, חורחה יהיה כל כך גאה בי כאשר הוא ישמע על כך, ומייזי בכלל תתלהב… הרגשתי שלפחות באופן זמני העניינים מתחילים להשתפר, אבל זה לא אומר כלום, כי כמו שאני זוכר את החיים שלי להרבה דברים טובים היה סוף נורא, אבל אני יכול לפחות להאמין, לא? זו הרי הדרך היחידה להצליח…