רק בישראל- פרק 20

ניב:
בצהריים של יום אחד, חזרתי מוקדם יותר מבית הספר, והייתי חייב מקלחת. היה משהו דביק ומגעיל ביום הזה, שונה ומאוד לא אופייני לעונה, אז הייתי חייב להישטף. הרגעתי את עצמי מתחת למים, ניקיתי קצת את המחשבות. רק חשבתי על כל מה שזכיתי לו לאחרונה, הלימודים שהם בסדר, החברים שהם מדהימים, החברה שהיא מדהימה. זה לא מובן מאליו להיות ככה בתקופה הזו של השנה, לא מובן מאליו להתחיל את י"ב כל כך טוב.
"אה גבר." עניתי לדור כשיצאתי מהמקלחת וייבשתי את השיער עם המגבת הקטנה.
"איפה אתה?" הוא היה נשמע לחוץ.
"בבית," אמרתי מהסס, "מה קרה יא ראבי? אתה נשמע כאילו ראית רוח רפאים."
"אני בא." הוא אמר וניתק. בלי היי, בלי שלום, בלי תקשיב שנייה, בלי לומר אחי. דור בלי לומר אחי זה לא דור, זו סבתא שעלתה לארץ בשנות התשעים. חשבתי שהוא סתם רוצה איזה מישהי ובא לספר לי על זה, או שהוא ראה במקרה את האקסית המיתולוגית שלו וצריך איזה עזרה. זה סיפור האקסית הזו, חתיכת פוסטמה. הייתה מתנחלת אצלו בבית ולא מבינה רמזים, לא הייתה עושה לו טוב, זורקת עליו את כל הצרות שלה אבל לא מוכנה להקשיב כשגם הוא היה רוצה להתרפק. סתם אחת כזו, הוא נפרד ממנה ממש בעצבים, כי זה לקח זמן. היא פשוט לא הייתה מוכנה לשחרר.
"אתה מוכן להסביר לי מה עובר עלייך?" שאלתי כשהוא נכנס לבית שלי בסערה. ההורים בעבודה, הבית ריק, ככה הכי נוח. לבשתי ג'ינס משופשף וגופייה, מסתכל עליו כאילו הוא ראה חייזר. הוא היה נראה לחוץ, אז התחלתי להירגע מלצחוק עליו ולנסות להקשיב לו. היה נראה שממש לא טוב לו.
"גבר," נאנחתי והחלפתי הבעה, להבעה המודאגת שלי, "תנשום רגע ותסביר לי מה קרה. אתה רוצה מים? סיגריה?" הוא הרים את מבטו אליי וחייך לרגע, מניח את שתי ידיו על המותניים ונושם נשימה עמוקה ששמעתי אותה. הוא צחק שאני מציע לו סיגריה כי אני מתעב את זה, אז צחקתי ואמרתי לו שנשארה לי חצי קופסא במגירה שהוא שכח כאן ולא רציתי לזרוק, קופסא שידעתי שיום יבוא והוא ממש יצטרך אותה.
"עזוב, לא במצב לסיגריה, אני צריך יותר מידי את המוח שלי בשביל השיחה הזו."
"יא אלוהים עם מי אתה כבר צריך לעשות שיחת כואבת? ראית את שירן?"
"איזה שירן אחי…" הוא נאנח וקבר את ראשו בין שתי ידיו, "איתך אני צריך לדבר. לא צריך לדבר ולהתייעץ איתך, אלא צריך לספר לך משהו. אז בוא סתום שנייה את הפה ותקשיב לי כי אני רציני לגמרי."
"לי?" צחקתי, "מה כבר כל כך רציני שאתה צריך להגיד לי. הדבר היחיד שישנה לי בחיים זה אם תגיד לי שקיילי…"
"זה קשור אליה." הוא קטע אותי. עצרתי את דבריי, מביט בו, נשען לרגע על צד הספה, ואז מתיישב לאט, מסתכל עליו לא מבין. הוא נאנח והתחיל ללכת לרגע הלוך וחזור, כשאני עוד קופא ומסתכל עליו. הוא חתך אותי רגע והתיישב בר' של הספה. הסתובבתי אליו והלכתי כמה צעדים, לשבת לידו.
"מה קרה?" שאלתי מודאג, "מה היא עשתה?"
"זה לא מה היא עשתה…" הוא נאנח וקירב את שתי ידיו לפניו. הוא נשען עם גופו קדימה, על ברכיו, נראה כל כך לחוץ וכל כך מודאג, כל כך מעוצבן ורתוח. היא לא תבגוד בי, היא לא תעשה משהו שינסה לעשות לי רע, אני סומך עליה בעיניים עצומות, אז מה יכול להיות כל כך נורא שהוא פשוט לא רוצה לדבר איתי עליו? דור התחיל פתאום לשאול אותי על אבא, ועל העבודה שלו. אמרתי לו שהכל בסדר, שאבא ממש נהנה בעבודה, שזה דווקא יותר רגוע ממה שהוא היה יכול להיות בו עכשיו.
"איך זה קשור? תהרוג אותי באמת, אין לי זין לנסות לפרש אותך. זה קשור לקיילי ואבא שלי? זה מה שאני צריך להבין עכשיו?"
"אתה זוכר שלפני שלוש שנים פחדתי שתעזוב אותי לטובת ניו יורק?" הוא התחיל לומר, ואני הסתכלתי עליו, מהנהן, מחכה שימשיך לדבר. הוא אמר לי כמה הוא היה לחוץ מזה שהוא יאבד את החבר הכי טוב שלו לטובת עבודה של ההורים, לטובת שליחות בחו"ל, בניו יורק. לרגעים התחלתי להבין, אבל סירבתי להבין, סירבתי לקשר בין זה לבין קיילי. הוא אמר לי שיצא לו לדבר עם ההורים שלו על האירוע צדקה שהם היו בו, שהוא הכריח אותי לבוא איתו לשם, שם ראיתי את קיילי. לא קישרתי באמת למה היא שם, והתרכזתי רק ביופי שלה, רק בלנסות לדבר איתה בלי שזה יהיה מוזר מידי.
"אתה זוכר כמה תיעבנו את הבנאדם שגנב לאבא שלך את עבודת החלומות שלו? את המשרה שהוא כל כך ציפה לקבל?" הוא נאנח. עצמתי את עיניי כלא מאמין, נשען קדימה, ומניח את ראשי בין שתי ידיי. "זה אבא של קיילי."
נשכתי את שפתי, הרכנתי את ראשי, ומיליון מחשבות התבלגנו לי בתוך המוח. למדתי לשנוא אותו, להתעצבן עליו. אבא היה הרוס מזה, הוא כל כך ציפה לזה, הוא כל כך התכונן לזה. ואז, לקחו מישהו שקצת יותר טוב ממנו, מישהו שקצת יותר בכיר ממנו, מישהו שנמצא שם יותר. הייתה מכסה אחת למשרה בחו"ל, וכשהוא הבין שזה כבר לא שלו, הוא התקפל, חיפש עבודה חדשה, עזב את החברה, הלך לכמה חברות מתחרות. התחילו להריץ עליו שמועות. לקח לו חצי שנה עד שהוא מצא משהו חדש, מזל שאמא יכלה להמשיך לממן את כולנו מהכסף של העבודה שלה. אבל הוא היה שבור, ואני ניסיתי להחזיק אותו, לומר שזו רק עבודה, שזה כלום. הייתי יותר הילד של הבית מאי פעם, כל כך התקרבנו בעקבות המשבר הזה. והוא, מי שאני רואה על בסיס קבוע, זה מי שלקח לו את זה? לימדו אותי בבית שערך המשפחה זה מעל הכל. לעזאזל, אני לא מסוגל לכעוס עליו אבל אני כל כך כועס. זו הייתה התקופה הכי שחורה של אבא שלי, והוא האדם. הוא האשם היחיד.
"מה אני אמור לעשות עכשיו? דור אני לא אהיה מסוגל להסתכל לה בעיניים!" הרמתי את הקול. הוא התעצבן ודפק לרגע על השולחן, ואני הסתכלתי עליו, כל כך מעוצבן, כל כך מרוגז.
"אתה יכול לדבר איתה על זה? פשוט לחשוף את זה שזה המצב, וזה מה שקשה. הרי תמיד אמרת לי שאתה וקיילי זה שיחות כל כך טובות, שלפעמים אתה לא צריך יותר מזה כי אתה מרגיש שהיא תקשיב לך."
"היא אמרה שיש לה הפתעה בשבילי לעוד איזה שבוע, משהו שהוא רק בשביל שנינו. אני מת עליה אבל דור אני לא…" התחלתי לגמגם, "אני לא יכול. תנסה להבין אותי. למדתי לשנוא אותו, שנים אני שונא אותו, כועס, מעוצבן. אבא שלי השתקם מאז, סבבה, הכבוד כולו שלו, אבל עדיין…"
"אני מבין אותך גבר, אני באמת מבין, ואני מצטער, מצטער שהייתי צריך לומר לך את זה, אבל לא יכולתי לחשוב שתגלה את זה מאוחר יותר. ידעתי שרוב הסיכויים שלא ניהלת איזה שיחה רצינית עם ההורים שלה על העיסוק שלהם, ושאולי אתה יודע קצת. זה פשוט לא…" הוא התחיל לומר, וטלפון קטע את דיבורו. הרטט הורגש בכיס הג'ינס שלי, והוצאתי את הנייד לשיחה מקיילי. לא מסוגל להתמודד עם זה עכשיו.
"פשוט לא תענה?" הוא שאל והסתכל עליי מופתע.
"דור אני רק אוציא עליה עצבים עכשיו, זה הדבר האחרון שהיא צריכה. היא בטח מחפשת אותי כי היא לא יודעת למה אני לא בבית הספר. בסדר, אני גג אגיד לה שישנתי צהריים."
"וזה יהיה המצב עכשיו? תסנן? לא תענה? ניב זה לא מתאים, היא תעלה בשנייה על זה שמשהו קרה, זה לא טוב, זה יפגע רק בכם, ואתה תהרוס את זה."
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?!" התעצבנתי, "איזה עוד אפשרות יש לי?!"
"תדבר איתה כמו בנאדם! פעם אחת תתמודד איתה כמו גבר!" הוא התעצבן, "תפסיק להיות נמושה ותפסיק לברוח, ברחת מכל בחורה אחרת, ממנה לא! ואתה יודע את זה! אתה לא תברח ממנה. אם תפסיד אותה זה כמו שאבא שלך הפסיד את עבודת החלומות שלו."
"אין לי מה לומר לה," נעטמתי, "אם היא מחפשת אותי, אני לא מרגיש טוב, לא יודע מה יש לי, סחרחורות, כאב ראש, בחילות, הקאות. אף, אוזן, גרון וכליה מצידי, אני צריך רגע. לא מגיע לה שאני אוציא עליה עצבים." היה שקט לכמה רגעים בהם רק שמעתי את עצמי נושם.
"דבר אחרון," הוא התעניין, ואני הנהנתי אליו, חושב לאט מה לעשות, "תספר לאבא?". לקח לי כמה שניות עד שהנדתי את ראשי לשלילה. את זה הוא באמת לא צריך לדעת, מספיק שאני יודע. הוא לא צריך לשמוע את זה. אני לא חושב שהם יפגשו בקרוב, אף פעם לא הייתי מהאלה שמפגישים בין ההורים, זה תמיד היה נראה לי רציני מידי. היה לוקח לי חודשים עד שהייתי מביא בחורה הביתה לזמן שהייתי יודע שההורים יפגשו אותה. הוא לא צריך לדעת שהאדם שהוא כל כך כועס עליו נמצא במרחק יריקה. אני בטוח שהוא כבר לא כועס כל כך, אבל בשביל מה להלהיט את האווירה.