צעד אחד רחוק מדי- פרק 1

"הילי, ארוחת בוקר!" קולה של אמא נשמע מהמטבח.
"אני באה!" צעקתי מחדרי.
"אז, איך היה בפגישה האחרונה?"
"בסדר"
"בטוח?"
"כן."
"טוב, דנה חושבת אחרת."
"למי אכפת ממה שהפסיכולוגית המתנשאת הזאת חושבת" אמרתי וגלגלתי עיניים.
"לי אכפת, הילי" אמא אמרה בטון לא מרוצה במיוחד. "וחוץ מזה, היא בכלל לא מתנשאת. היא נחמדה מאוד ורוצה רק בטובתך".
"אני בטוחה.."
"אז את מוכנה להסביר לי מה קרה בפגישה האחרונה?"
"לא קרה כלום."
"כן, את זה הבנתי. לפי דנה, ישבת מולה במשך שעה שלמה ולא הוצאת מילה מהפה."
"טוב אמא מה את רוצה שאני אגיד? היא סתומה. אני לא אוהבת אותה."
"כן, ומה לגבי השלוש שהיו לפניה? לאחת היו שיניים לבנות מדי, לשנייה היה קול מעצבן, והשלישית הזכירה לך את סבתא"
"זה לא אשמתי שכל הפסיכולוגיות שאת ואבא בחרתם לי לא מוצלחות…"
"הילי! מספיק!" אמא נבחה עלי. ראיתי שפניה מהולות בכעס ועצב.
"מתוקה שלי, אני רוצה שיהיה לך טוב. אני מנסה לעזור לך. בבקשה, תקבלי את העזרה" היא אמרה בטון שקט למדי. "את מבינה שאין לך ברירה, נכון? אבא ואני מנסים לבוא לקראתך, אבל את חייבת לקבל עזרה. אנורקסיה זוהי מחלה שדורשת טיפול, לא שפעת שעוברת תוך שבוע של מנוחה בבית.."
"אני לא אנורקסית"
"את גם לא לא אנורקסית"
"מצחיק אמא, שקלת פעם להתפטר מעבודתך העכשווית ולהיות סטנדאפיסטית?" אמרתי בזלזול.
"אבא ואני לאור הפגישה האחרונה עם דנה דיברנו ביננו והחלטנו על אסטרטגיית טיפול שונה" היא אמרה בהתעלמות מההערה שזרקתי לאוויר.
"זה הולך להיות טוב.." מלמלתי לעצמי.
"שמענו על מאמן כושר. קוראים לו דין. הוא יגיע הביתה ויבנה לך תוכנית של אימוני כושר, תפריט לתזונה נכונה ובריאה, ויעזור לך להחלים לאט לאט בקצב שלך."
"מאמן כושר? באמת אמא?"
"כן באמת הילי! ואני רוצה לראות אותך מעזה לנסות להבריח אותו." היא אמרה באיום.
"הוא מאוד נחמד, בחור צעיר, הוא יגיע כל יום ואתם תעבדו בבית ובפארק, שעתיים כל יום"
"הוא יגיע כל יום?" התחלתי להתעצבן. לא נתתי לאמא הזדמנות לענות והמשכתי-
אז בעצם הבאתם לי בייביסיטר? זה מה שאת אומרת לי?"
"תראי את זה איך שאת רוצה הילי, אבל הוא יבוא החל ממחר וזאת עובדה."
*********************************************

הפלאפון מצלצל. "הלו?"
"שלום, אני מדבר עם הילי דנבר?"
"כן… מי זה?"
ואו. מי הבעלים של הקול הסקסי הזה?????
"הי הילי, אני דין, אני מאמין שאמא שלך סיפרה לך עלי?"
אה. לא משנה.
"סיפרה, בטח שסיפרה" אמרתי וניתקתי את השיחה.
חשבתי שיש לי עד מחר להיות "נטולת דין", למה הסבל שלי צריך להתחיל כבר עכשיו בערב?
שנאתי את דין עוד לפני שפגשתי אותו.
הפלאפון שלי צלצל שוב פעם, איזו הפתעה, אותו מספר. "אתה יודע דין, כשמישהו מנתק למישהו אחר באמצע שיחה, הדבר אומר אחד משני דברים. או שבטעות נלחץ לו מקש ה"סיים שיחה", או שהוא לא רוצה לדבר עם האדם השני. ואצלי, לא נלחץ שום מקש בטעות."
"אייי עוקצנית"
"כמו דבורה"
"טוב, אני מבקש שלא תנתקי את השיחה לכמה רגעים, תשתפי איתי פעולה ואני מבטיח לך שפעם הבאה שתשמעי ממני תהיה רק מחר אחרי הצהריים"
"זה לא רחוק מספיק"
"זה המיטב שאני יכול לעשות"
"נו דבר"
"דבר ראשון, רציתי לוודא שאני זוכר נכון מהשיחה עם אמא שלך, את בת 17 נכון? כיתה י"ב?"
"כן"
"אוקי, ואת גרה בכפר סבא?"
"כן"
"סבבה, תהיי מוכנה מחר עם בגדי ספורט ונעלי ריצה, אנחנו הולכים להזיע לא מעט"
"אתה אולי הולך להזיע, אני אעמוד מהצד ואצחק עליך"
הוא צחק.
"טוב הילי, היה נחמד לדבר איתך, לילה טוב, נתראה מחר"
"לילה טוב דין" אמרתי וניתקתי את השיחה.
נשכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. בלי קשר לזה שיש לו קול סקסי בטירוף והוא חי בסרט שאני ארוץ מחר מכל סיבה שהיא אלא אם רודפים אחרי באיומי אקדח, דין לא נשמע כזה נורא אחרי הכל.