הישרדות כיתתית – פרק 3

"צאו לדרך!" ירייה של אקדח מרוצים נשמעת, ואנחנו רצים. תמיד הייתי טובה מאוד בריצת משוכות. הכיתה שלי לא ממש מתעניינת בכישרונות אחד של השני, ואף אחד לא יודע את זה. אבל זה למה יש את המירוץ הזה – הרי היו פשוט יכולים לתת לנו תיבה. זה בעיקר כדי שנדע איפה אנחנו נמצאים מבחינת יכולות. אנחנו והחבר'ה בבית. אז אני מקווה שהחבר'ה בבית רואים איך אני מגיעה ראשונה, ומתחילה לטפס על המקבילים הגבוהים, חצי קילומטר של מוטות גבוהים מעץ. מאחורי נמצאים רק כמה בנים. אני שומעת לפי הקול שלהם. אני לא מסתכלת אחורה – אם כי אני מנחשת מי נמצא שם – זה רק יאט אותי. וחוץ מזה, אסור לי להיות אדישה. חוסר תשומת לב, והשקיק נופל, או יותר גרוע, אני נופלת. אני ממשיכה במסלול, מרגישה את הצרחות של חלק מהבנות דופקות לי בעור התוף, את ההתנשמויות שלי באוויר המהביל, לא עוזרות להכניס עוד חמצן לריאות. אני מסיימת, השקיק עדיין בידי. אני מחליטה לבחור תיבה צדדית, לא יותר מדי בצד ולא יותר מדי באמצע. בדיוק כמוני. אני מניחה את השקיק שלי על התיבה, ומחכה. בנים, הספורטיביים שבהם, מתחילים להגיע. משי, זאת שלא מדברת, היא הילדה הראשונה שמגיעה אחריי. היא בוחרת בתיבה הכי שמאלית. אני מנופפת לה. היא לא מחזירה נפנוף. רק אחרי שכולם מגיעים המנחה בא לדבר איתנו. "מי רוצה לפתוח ראשון את התיבה שלו?" הוא שואל בחיוך. יש לו שיניים שרואים שעברו הלבנה. כמה בנות מצביעות, אבל כשדנה מצביעה גם היא הן מורידות את היד. "דנה, מה קיבלת?" דנה רזה, והיא משוויצה בזה המון, אבל יש לה אצבעות רחבות ומגושמות מאוד, שמקשות עליה את פתיחת התיבה. כמה דקות מלאות ציפייה וקללות, והתיבה נפתחת. "תיק!!!" היא מאושרת. מלאת הקלה. אני נאנחת בלי קול ובלי תנועה, רק אנחה ארוכה בראש שלי. היה נחמד אם היא הייתה מודחת. היא פותחת אותו. סכו"ם, מגדיר צמחים, קופסת גפרורים, ומזרן שטח מתנפח. כמובן שהיא מקבלת גם שק שינה. זה הכל. תיק קטן ופושטי. היא מחזירה פנימה הכל, והבאים פותחים את התיק שלהם. חלק מקבלים הרבה דברים, חלק פחות מדנה. אני נבחרת לקראת הסוף, כשלכולם חוץ מ-4 ילדים התיק בחוץ. אני מקבלת תיק גדול מאוד, ובתוכו אולר, מצ'טה, אבני צור, ערכת עזרה ראשונה, ערכת תפירה קטנה, ערכת רחצה ('יש!!!!!!!!!!!!' אני חושבת לעצמי באושר), מחברת ציור עבה וחבילת עפרונות, תרמוס ששומר על המים קרים, סיר מתכת עם כף עץ וקערות, 7 ק"ג אורז וכמובן, שק שינה. דנה נועצת בי מבט רצחני. "נראה שטניה שלנו הצטיידה היטב," אומר המנחה, הילדים ממשיכים, כשאחרונים נשארו אלי – ילד שמנמן ולא מקובל, שזוכה לירידות קבועות על המשקל שלו, וטום – החבר הכי טוב של אלי, שמקובל אפילו פחות מאלי עצמו, אולי בגלל הנטייה שלו לחטט באף. "טום ואלי. מי יודח? מי יישאר? את זה תגלו אחרי ההפסקה!" אנחנו שומרים על פנים אדישות. הפסקה של דקה וחצי וממשיכים בצילום. זה כי כשישדרו את התכנית עכשיו תהיה הפסקת פרסומות, מסביר המנחה, ואז ממשיכים. טום ואלי פותחים ביחד את התיבות, ו…….. טום מודח. כולנו נפרדים ממנו, והמנחה מצטער בשבילו שהוא לא זכה לשהות איתנו כאן עוד טיפה, אבל טום שמח ללכת, כי "אני שונא ג'ונגלים." טום עולה על הסירה, ואנחנו נשלחים להפסקה קצרה של חצי שעה להתרעננות. אני מתיישבת ליד גלי ואגם, ואוכלת איתן בשתיקה את סנדוויץ' הבשר המשומר היבש. אחר כך לוקחים אותנו לחלוקה לשבטים. אנחנו עומדים שוב בחצי המעגל סביב המנחה, ועל הרצפה שני עיגולים גדולים. אחד ירוק ואחד כתום. "שם השבט הירוק הוא פאג'אריטו, ושם השבט הכתום הוא סרפיאנטה. אגב, אם מעניין אתכם, מי שחילק את השבטים, ליתר דיוק, חילקה, היא טלי, המחנכת שלכם. בשבט סרפיאנטה: נועה, מיקה, רומי, רוני הבת, אגם, אלי, עומר, רוני הבן, גל וטל." השפוטות של דנה המומות שהיא לא איתן בשבט, ואני וגלי מתחבקות עם אגם. "כל השאר, דנה, דניאלה, גלי, משי, טניה, דניאל, עידו, עיליי, אורן ותומר, גשו לעיגול הירוק. אתם שבט פאג'אריטו. קחו את דגל השבט שלכם ולכו למחנה שלכם!" אנחנו הולכים למחנה שלנו, שנמצא בחלק המזרחי של האי. השבט השני נמצא בחלק המערבי. אנחנו נראה את הזריחה, הם את השקיעה. אני מקווה שגם אנחנו נזרח. כשאנחנו מגיעים, עוד לא מתחיל להחשיך. אנחנו מדליקים אש במהירות, ומארגנים מחסה ממש לא רע מתחת לברזנט של תומר. אני לא רואה את המצלמות, דבר מעולה לכשלעצמו. האמת שאני אהנה פה, לדעתי. המשימה הבאה תהיה רק בעוד שבוע. שבוע משימת הדחה, שבוע משימת פרס, השבט המפסיד מחכה שבוע למשימת הדחה שלו, וככה זה יימשך 7 חודשים. בטח יהיו טוויסטים בעלילה שימשכו את זה. אני מתיישבת ליד האש, מתחממת בסווטשירט שהיה רק פריט אפנתי מבחינת הסטייליסטית, ומבחינתי היה ממש מציל חיים. צל מעליי. עידו. החבר הכי טוב שלי מאז שהגעתי לארץ, מאז שבקושי היו לי חברים, כי כולם צחקו על חוסר היכולת שלי להגיד את האות רי"ש. רק הוא לא. את אגם ואת גלי פגשתי רק השנה, ולמרות שהן נהדרות, את עידו קשה להחליף. "היי." הוא אומר.
"גם לך."
"כיף לך. יש לך סווטשירט."
"בוא נגיד שהסווטשירט זה רק פיצוי קטנטן על הטבח שעברנו שם." הוא מחייך.
"את יודעת מה זה פאג'אריטו בספרדית?"
"נואופ."
"ציפור קטנה. סרפיאנטה זה נחש."
"זה היה הגיוני אם עיליי ודנה היו שם."
"לגמרי."
"אם היית יכול לסדר מחש את השבטים, איך היית עושה את זה?"
"זה קל. מעביר לשם את עיליי ודנה, ואת דניאלה, מחליף בין תומר לעומר, ומביא לפה את אגם, אני יודע כמה שהיא חשובה לך. אה, ודניאל. שיעבור לשם. לא סובל אותו."
"גם אני."
"בדיחה טובה… כולם ראו איך ישנת לו על הכתף במטוס."
"אתה רציני? נ-ר-ד-מ-ת-י. זזתי, מ-ת-ו-ך ש-י-נ-ה, והראש שלי עבר לכתף שלו. זה הכל."
"מה שתגידי." הפנים שלו קופאות. "גם את באמת לא סובלת אותו, מה שנשמע שקרי להפליא, הוא מאוהב בך."
"מה?"
"מה ששמעת. טוב, אני הולך. נמאס לי שמשקרים לי."
אני לא יכולה להוציא הגה מהפה, לא בגלל החדשות על דניאל, אלא בגלל שהוא באמת חושב שאני משקרת לו. אחרי כמה דקות של הלם, אני מתחילה להרהר אם מה שהוא אמר נכון, אם דניאל באמת מאוהב בי.