בבקשה

הוא דופק על הדלת, בשקט, כמו ילד שמפחד להעיר את אימו אך כל-כך מקווה שהיא ערה בגלל רוצה לדבר איתה.
"תפתחי את הדלת," קולו מתחנן."בבקשה." קולו נשבר כאשר הוא אומר את המילה היחידה הזאת.
הורג אותי לשמוע ככה, אך אני לא יכולה לפתוח את הדלת ההיא, עדיין לא.
אני שולחת מבט אל המראה מחפשת את תמיכתה של הנערה במראה, זו שאני עדיין לא מזהה כעצמי, קשה כל-כך לזכור שהנערה הזעירה והשברירית הזו היא אני.
אני שולחת מבט נוסף במראה ומנסה ללמוד אותה, יש לה עצמות לחיים בולטות יותר מידי והצללים מתחת לעיניה נראים מאי פעם, היא דומה לי, תווי פני היפים עדיין שם וגוון עיני לא התשנה אפילו מעט, אך כל-כך קשה לי להאמין שזו אני.
אני עדיין מצליחה לראות אותה לפעמים במראה, את הנערה שפעם הייתי, זו הגאה עם החיוך התמידי על השפתיים, אך זה קורה לעיתים רחוקות, ואני תמיד בטוחה שזו פשוט בדיחה אכזרית של היקום כנגדי, עוד מכה תחת החגורה, עוד צעד אחד קרוב יותר אל האבדון.
אני מרגישה כאילו אני מתחילה לאבד את עצמי, ואני לא בטוחה אשמתו של מי זה, אני לא בטוחה אם זו פשוט אני שמאבדת אחיזה או שזו אשמתו, ואולי גם וגם.
אך זה לא חשוב, לא יותר.
"אני אוהב אותך." הוא לוחש ואני יכולה לשמוע את דפיקותיו הקלות על הדלת, כמעט כמו חיקוי מפוחד של הדפיקות הקודמות, אלו שהבטיח להפיל את הדלת ולפגוע בי.
אני יכולה לזכור את ההרגשה של ידיו על גרוני, אני יכולה ממש לשמוע אותו אומר לי לנשק את פרקי האצבעות שלו שנייה לפני שהן פוגעות בלחיי.
אני מרגישה מסוחררת לפתע וצריכה לתפוס את השידה בשביל ליפול, פניקה עוטפת אותי לרגע, ואני חייבת להודות שזה מוזר, הייתי בטוחה שהשלמתי את זה, אבל נראה שהגוף שלי רוצה להמשיך לחיות.
"ואני שונאת אותך." אני מסננת ומפנה את מבטי בחזרה אל המגירה, אני מניחה שאני צריכה להודות על הקשר ההרסני שלי איתו, הרי בלעדיו לא היו לי כל הכדורים האלו.
אני לא בטוחה כמה כדורים כבר בלעתי, הפסקתי לספור אחרי שני הבקבוקים הראשונים, אבל יש לי מספיק בשביל להרוג פיל.
אני מביטה בבקבוקים הריקים ומחליטה למלא אותם בתרופות אחרות, פשוט בשביל להיות בטוחה שלא יהיה להם סיכוי להציל אותי, בגלל שאיש לא יהיה בטוח כמה הספקתי לבלוע.
אני לא בטוחה כמה זמן עבר מאז שבלעתי את כל הכדורים, אך הייתי בטוחה כבר שהם השפיעו על גופי, ראשי פעם בכל-כך הרבה כאב שפחדתי שהוא יתפוצץ וכל שהצלחתי לראות היה חושך, דבר אשר לא עזר לי בחיפשי אחר האסלה שנייה לפני שהקאתי הכל.
ידעתי שאסור לי להקיא עכשיו, אך לרגע, פחדתי שקיבתי חזקה מרצוני ושאין לי ברירה, אך זה היה רק לרגע אחד וגם הוא עבר די מהר.
אני לוקחת כמה נשימות עמוקות וניגשת אל עבר הדלת, ואני צריכה להישען עליה בזמן שאני מנסה לפתוח אותה, אני כבר לא בוטחת ברגליי ובאצבעותי יש כל-כך מעט תחושה שאני כמעט ולא מצליחה לפתוח את המנעול.
אני מרגישה כיצד אני נופלת אל תוך זרועותיו, ואני שומעת את קולו המבוהל, אך אני כבר לא מצליחה למצוא היגיון בדבריו, היה כל-כך קשה להתמקד בו שאפילו לא ניסיתי כבר.
"אל תמותי." הלחישה היחידה הזו מצליחה להסתנן אליי, אני מנסה להיט בו אך אני לא מצליחה להבין אם עיני עצומות או שראיתי כבר אבדה.
אני לא בטוחה אם הצחוק המריר מצא את דרכו החוצא מבין שפתי או שרק דמיינתי, אך זה כבר לא היה חשוב.