שיר הזאת/ עונה 1 פרק 3

התחלתי לבכות לעצמי. כמו ילדה.
למה אני עושה את זה לעצמי.
אני רואה את הסרטון הזה בלופ כבר אלף פעם.
זה סתם מכאיב לי לראות, איך הוא מתנשק איתה, איך הוא יכל להתנשק איתי עוד בקיוסק על הספסל ההוא.
אפילו שזאת לא תהיה נשיקה רצינית או אמיתית.
סתם בשביל להגיד ׳אני שיר ואני התנשקתי עם רפאל החתיך מט׳2׳

יום אחרי היה מדעים. מסתבר שאני עכשיו השותפה שלו לנצח במעבדה.
זה פשוט הגורל שרוצה אותנו ביחד.
״אני יודע שצילמת אותי ואת שני״ הוא חשב.
״ממ..מה איך אתה יודע?״ נבהלתי. השאלה הייתה מופנת לשני הכיוונים: א. לזה שצילמתי אותם. ב. לזה שאני קוראת מחשבות.
״אני דיברתי בקול רם?״ הוא אמר בלחץ.
הבנתי שהוא לא גילה על הכוח שלי. הוא התכוון לדבר השני.
״כן… זאת אומרת לחשת את זה אבל, אני, שמעתי…״ אמרתי.
״אז את יכולה למחוק את הסרטון בבקשה? נפרדתי ממנה ואני לא רוצה שהסרטון הזה יהיה אצלך.״ הוא אמר בקשיחות.
״אל תדאג.. אני כבר מחקתי אותו אתמול.״ אמרתי. ובאמת מחקתי אחרי זה.
״שקט שם!״ צעקה המורה.
כולם צחקו והסתכלו עלינו.
פתאום שמעתי את רומי מדברת עם טוהר:״הם נראים לך מתאימים? אני חושבת שכן״
כנראה שגם הוא שמע כי הוא די הסמיק.
התפוצצתי מאושר וזה גרם לי לשכוח את הסרטון.

אני מחבבת את רפאל. כן אמרתי את זה. טוב לא מחבבת אני מאוהבת בוו אני לא יכולה כבר.
אני כל כך נואשת שכשהגעתי הביתה חיפשתי בגוגל איך גורמים לאנשים להתאהב, ומצאתי אפשרות.
כאשר מישהו מסתכל למישהי בעיניים במשך 8 שניות, זה מספיק זמן בשביל להתאהב.

הלכתי על השיטה הזאת. ומחר אני הולכת לנסות אותה
תאחלו לי בהצלחה!!

—-

שעתיים מדעים. עוד שעתיים איתו. אני אוהבת אותו.
הוא ישב והסתכל עליי.
״רפאל תוציא ציוד״ אמרה המורה.
״עכשיו אני אוציא את ספר ערבית כדי לגרום לה לצחוק״ הוא חשב.
הוא הוציא מהתיק את חוברת אנגלית במקום ערבית והאמת זה מה שגרם לי לצחוק ולא ספר ערבית.
אני מתחילה לחשוב שזה הדדי. האהבה בינינו.
״רפאל תוציא מחברת״ המורה אמרה.
הוא הוציא דף ורשם את התאריך.
״כל לילה חושב עלייך יפה שלי מת עלייך״ הוא חשב. כנראה שהוא רצה לכתוב עליי שיר!
למרות שהמילים של השיר פגומות ואקראיות, אהבתי את הכוונה. אני מקווה שהכוח שלי לא הרס את ההפתעה.
מידי פעם הוא הסתכל עליי וחייך. הרגשתי שזה זה, שעוד רגע הוא מציע לי נישואים ואני בהריון.
בסוף השעה הראשונה, הוא קיפל את הדף ורשם עליו: ׳שיר׳
הוא הסתכל עליי והושיט לי את הדף.
הסתכלתי לעיניו אבל לא יותר מידי, היד שלי רעדה כשנגעתי בשלו, הוא חייך ואמר ״תעבירי את זה לרותם בבקשה״
–
אני חייבת לשלוט על עצמי כי אני יוצאת ממש סתומה.
וכן העברתי את זה לרותם.
ועכשיו יש הפסקה.
אני לא עושה כלום חוץ מלשבת ולבהות ברותם קוראת את המכתב ומתרגשת. באמת רפאל?
באמת?!
—

הסתיימה ההפסקה ועכשיו התחילה השעה השנייה.
רותם נכנסה לכיתה ובאה לרפאל ונתנה לו חיבוק ארוך.
אסור לי לחשוב עוד דברים על רפאל, אני צריכה להתנתק ממנו.
אחרי שהם התנתקו אחד מהשני רותם לקחה את המכתב אלייה לכיס ואמרה לו ״אל תדאג אני אשלח לו את זה״
אז כן, מסתבר שלרותם יש חבר שבמקרה הוא חבר טוב של רפאל אז רפאל כתב שיר לרותם ורותם תביא את זה לחבר שלה.
אז יופי הוא שלי.
הוא ישב, הסתכל עליי והסתכל לי על הידיים.
״איזה ידיים קטנות״ הוא חשב.
ומיד אחרי זה הוא דימיין כמה דברים עם הידיים שלי שלא ממש הייתי רוצה להגיד.
ניצלתי את מצבו, והסתכלתי על העיניים שלו.
בהיתי בהם והרגשתי שאני ממש בתוכם ״ממתי יש לשיר עיניים חומות״ הוא חשב, מחשבה ממש מתאימה כי הבנתי שגם הוא מסתכל על עיניי. צללתי בתוכם והתחלתי לספור את השניות, עד 8.
אחת, הוא שם לב אליי.
שתיים, הוא מסתכל עליי גם.
שלוש. הוא מתחיל לבהות בי.
ארבע. שם לב שיש לי עיניים חומות.
חמש. הוא מתעמק בעיניי.
שש. הוא צולל בתוכם, כמוני.
שבע. שנינו מביטים אחד על השני ומתקרבים קצת.
שמונה. הוא מתקרב אליי, נוטה את פניו, כמעט קרוב לנשיקה, ואז.. צילצול.

״וואו״ הוא חשב לעצמו. הוא נשאר במקום שלו יחד עם חוברת אנגלית והטוש וחצי שלו, פעור פה ויד על השיער.
אחרי הרגע הזה הרמתי את התיק במהירות והלכתי מהכיתה. הסתכלתי עליו פעם אחרונה ואז נעלמתי לגמרי.