קיטשי וקטלני- פרק 7
חואן נעץ את הפיגיון בלב שלי.
לא צרחתי אפילו, אחרי כל החתכים בכל מקום, מוות לא נראה כמו אופציה רעה כל כך.
שניה לפני שעצמתי עיניים בפעם האחרונה שמעתי צרחה מהדהדת-חלשה, כנראה רחוקה, אבל מלאת סבל.
העיניים שלי נפקחו בפתאומיות והישתקפותן על הלהב הייתה בצבע טורקיז זוהר.
לקחתי נשימה ארוכה ובצרחה חזקה ניתקתי את עצמי ממסגרת המיטה.
קפצתי לעמידה שפופה והקשבתי לרעשים סביבי, ואז, פשוט רצתי לתוך הקיר ועברתי דרכו. זה הצליח. הייתי במסדרון אפור והצרחה נשמעה שוב במרחק כמה דלתות. התחלתי לרוץ לשם בלי לשלוט בזה. במקום קטן מאוד בראש חשבתי שרייצ'ל הטילה עליי כישוף,אבל גם המחשבה הזאת נעלמה במהירות.
הגעתי לדלת ברזל. 'שיט, כל אחד והחולשות שלו, תאי מאסר אישיים. אני הייתי צריכה דלת ורייצ'ל לא יכולה להתקרב לברזל' חשבתי לעצמי. בוא נגיד שחובבנים הם לא. הדלת הייתה נעולה ופתאום נזכרתי בפיגיון שעדיין נעוץ בי. מעניין למה אני עדיין בחיים? חשבתי והוצאתי אותו מהגוף שלי. השתמשתי בלהב כדי לפרק את הצירים של הדלת ואחרי בעיטה קטנה היא נפלה קדימה ויכולתי להיכנס. כן, כמו שחשבתי, בזמן שאני הייתי צריכה רהיטים או דלת כדי לצאת החוצה (או לפרק את הקיר), רייצ'ל הייתה צריכה קסם או מקום נטול ברזל. משתיינו נשללו היכולות. רייצ'ל הייתה קשורה למיטה, כמוני. רק שהיה לה גם מחסום על הפה. הציפורניים שלי התארכו ונהיו חדות הרבה יותר עד שכבר לא יכולתי להחזיק את הפיגיון. זרקתי אותו הצידה וחתכתי בעזרת הציפורניים החדשות את החיבורים למיטה ואת המחסום-פה של רייצ'ל.
היא הסתכלה עליי והתעלפה שוב, או שאולי זה היה בגלל החתכים והברזל. בכל מקרה, רציתי לתפוס אותה ולרוץ משם אבל בדיוק ברגע שהתקרבתי אליה הרגשתי צריבה חזקה בשכמות ונפלתי קדימה. העור שלירתח והתפתלתי מכאב.רעדתי כולי ופתאום כבר לא הייתי אני. ז"א, עדיין היו לי מחשבות ורגשות, אבל לא הייתי בגוף שלי. הייתי מין חתול גדול, עם נקודות. אני חושבת שהפכתי לברדלס. עכשיו לא נלחצתי, אלא הפכתי למעשית. תפסתי בזהירות בשיניים את רייצ'ל, ורצתי משם במהירות מטורפת. עברתי את המסדרון האפור, חדר בצע תכלת ומקום שנראה כמו מבואה והיה ענקי. סוף-סוף הייתי בחוץ. אבל עדיין הייתי ברדלס, או צ'יטה, זאת אותה חייה לא?, בכל מקרה, זה לא עוזר לי להשתנות. הלכתי בשקט לפארק שהיה מוסתר בעזרת גדר חיה לא מטופחת ורק אחרי שהתמקמתי בפינה חשוכה ורחוקה שלו, נרגעתי. הנחתי בעדינות את רייצ'ל על הדשא, והתיישבתי בצורה מגוננת סביבה. אחרי כמה דקות התעייפתי ונרדמתי. כשהתעוררתי הרגשתי מזרון מתחתי וכשפקחתי את העיניים ראיתי את אית'ן ורייצ'ל מעליי, מתבוננים בי.
"היא זזה" רייצ'ל אמרה בהקלה.
"איב, איב את רואה אותנו? את מצליחה לשמוע אותי?" אית'ן שאל בקול מודאג.
"כן, כן. אני חושבת שאני בסדר. רק…..לא משנה,אני בסדר"
הם החליפו מבטים. עכשיו דאגתי.
"מה קרה?" שאלתי.
"את, אממ.. עדיף שתראי בעצמך" אמרה רייצ'ל בזהירות.
תגובות (1)
תמשיכי אני במתח יוו אני רוצה כבר עוד פרק :]