אל תוותר עליי.

אל תנטוש אותי, גם כשאני עוזבת…אל תכעס גם אם אני עושה כל כך הרבה דברים מרגיזים.
אני מרשה לעצמי לבקש זאת ממך כי אתה אינך בשר ודם…וכי אני יודעת שאתה אוהב אותי ויודעת מה הרצון האמיתי שלי כשאני לא נמצאת במקומות חשוכים.
טאטא נמאס לי להיות במקום הזה, של הנפילה…נמאס לי להרגיש אבודה לא משנה איזו מקפצה זו תהיה לאחר מכן…
נמאס לי להרגיש לבד ולא לדבר איתך…
קשה לי להיות בקיאה ברצוא ושוב…אני בכלל לא רוצה את הזגזג הזה.
אני רוצה שנעבור כבר לעולם שכולו אמת ואז לא יהיו ביננו כל כך הרבה חסימות ודברים שיבלבלו אותי..
לא תהיה עצבות ולא ארגיש בדידות,
לא ירדו לי דמעות של יאוש בחשיכה שכל פעם חוזרת,
לא אצטרך לחפש נקודות של אור כי הכל יהיה כל כך מואר…
מה יהיה איתי אבא?
האם אני אצליח בסוף? או ארים ידיים כמו הרבה אחרים? האם אשנה כאן משהו? האם אשתנה?
האם באיזשהו שלב המועקות בלב יפסיקו לפקוד אותי ? הדיכאון?

אוהבת אותך בכל ליבי,
גם כשאני כל כך מתרחקת.