חיים על הקצה- פרק 34

פרק 34- קליק
•אריאל•
לאור בשורתו של הרופא שלושתינו נתקפנו הלם כבד. מבטים המומים התחלפו בין שלושתינו.
״כ-כמה זמן נשאר לה?״ שאלתי חלושות. פחדתי מאוד מהתשובה. הייתי הראשון שהתאפס על עצמו מבין שלושתינו.
״אני לא יודע להעריך במספרים אבל, חוששני שלא יותר מחודש.״ הסביר הרופא.
הסטתי את מבטי לכיוונו של אבא. הוא היה ממש שבר כלי באותו רגע קשה. ״אתה בטוח שאין עוד אפשרות להציל אותה?״ שאל בציפייה.
אנחת ייאוש נפלטה מפיו של הרופא. שלושתינו כבר הכנו את עצמנו לגרוע מכל. ״יש דרך,״ הוא זרק. ״אבל עליכם להבין שהסיכויים שזה יצליח הם נמוכים מאוד.״ הזהיר.
״אתה מוכן להגיד כבר מה היא הדרך?״ התפרצה מריאל. אבא מיהר להרגיע את מריאל ואסף אותה אל זרועותיו.
״אתה מתכוון לומר לנו מה הדרך?״ שאלתי את הרופא בנימה רגועה יותר:
הרופא בתגובה הנהן בראשו. ״אני מציע שכדאי שנדבר על זה במקום שקט ובצורה מסודרת יותר.״ הציע והחל להוביל אותנו אל חדרו.

שלושתינו נכנסנו לחדרו של הרופא. חדר קטן בעל ארבעה קירות לבנים, מיטת טיפולים ושולחן מחשב ושני כיסאות.
אבא הניח את מרפקיו על השולחן ורכן קדימה אל הרופא. ״טוב… אז מה אתה מציע לנו לעשות?״ שאל.
״ישר ולעניין הא?״ הרופא הנהן בראשו והרכיב את משקפיו על עיניו. ״אז כפי שאתם יודעים במשך שנה וחצי אליאן סובלת מבעיות בכליות, בניתוח אשר ביצענו אמש נאלצנו בלית ברירה להוציא כלייה חולה מגופה של אליאן.״ הסביר הרופא. ״אליאן חלשה מאוד ולצערנו אנו חוששים שלא תוכל להחזיק מעמד הרבה זמן רק עם כלייה אחת.״ סיפר.
״אז מה זה אומר?״ שאלתי.
״אליאן זקוקה לכליה חדשה.״ הסביר הרופא.
״אוקיי… ואיפה בדיוק אני קונה לה אחת כזאת?״ שאלתי בתמימות. הרופא בתגובה פרץ בצחוק. מה שגרם לי להזעיף את פניי בזעם.
הרופא אשר הבחין בזעם על פניי הפסיק לצחוק. ״כן…״ הוא כחכך בגרונו. ״צריך למצוא מישהו שיסכים לתרום עבורה כליה.״ הסביר הרופא.
״אני מוכנה!״ קפצה מריאל בהתרגשות.
״גם אני מוכן אם צריך!״ התנדבתי.
חיוך קטן התפרש של שפתיו של הרופא. הוא הסיר את משקפיו מעיניו והניח על שולחנו. ״לצערי, זה לא כל כך פשוט.״
״אני לא מבין מה הבעיה.״ אמרתי בכנות. ״גם אני וגם מריאל אמרנו שאנחנו מוכנים לתרום אם צריך.״
הרופא הניד בראשו. ״לאליאן יש סוג דם מאוד נדיר, רק שלוש מאות אלף אנשים בעולם נושאים את אותו סוג דם.״ הסביר.
״אז מה שאתה אומר בעצם זה שאין לנו סיכוי?״ שאל אבא.
״סיכוי תמיד יש.״ השיב הרופא בנימה אופטימית. ״בכל מקרה, אנו נערוך בדיקות דם לשלושתיכם וניקח דגימות דם מכל אחד מכם ונשווה לסוג הדם של אליאן, במידה ויש התאמה, נערוך את הניתוח עוד הערב.״ הודיע הרופא.
״טוב, אז מתי אמרת שמתחילים?״ שאלתי.
״ממש עכשיו.״ השיב בפשטות. ״שיהיה לנו בהצלחה.״

•מריאל•
המתנתי במסדרון בית החולים עד שהצוות הרפואי יקרא בשמי להיכנס אל חדר הטיפולים.
לפני מספר דקות אחדות יצאה האחות וקראה אל אבא להיכנס לחדר הבדיקות בעוד שאריאל החליט לנצל את זמן ההמתנה ולרדת לקפיטריה.
אולי בכל זאת זו הייתה טעות לבחור להישאר כאן ולהמתין לתורי במקום לרדת יחד עם אריאל לקפיטריה ולהעביר את זמן ההמתנה יחד עם איזה סנדוויץ׳ טוב.
אם לומר את האמת, כבר קרוב לשלושה ימים שאנחנו כאן. חוץ מהפעם הזאת לא הייתי בכלל לבד בשלושה ימים האחרונים.
תמיד היה מצידי או את אבא או את אריאל. תמיד מתי שהייתי על סף שבירה בימים האחרונים אחד מהם היה מרגיע אותי ומחזק אותי. אבל עכשיו, עכשיו אני לגמרי לבד.
לאט לאט אני רק מתחילה באמת להכיל את המצב ואת המציאות אליה נקלענו, רק עכשיו כל המחשבות אשר נאגרו בתוכי בימים האחרונים מתפרצות להן והראש מתחיל לחשוב. מתחיל לחשוב על המשך המציאות.
אני מקווה שתימצא התאמה באחד משלושתינו. אני ממש לא אוכל לדמיין את החיים שלי בלעדיה.
אומנם אימא ואני מאז ומעולם לא היינו החברות הכי טובות בעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו לנו חילוקי דעות על כל נושא אפשרי. אם זה על איזה בגד לקנות בחנות, על המעבר הפתאומי לפנימייה או על בחירת החברים שלי.
זה ידוע שהקשר של אריאל עם אימא הוא חזק יותר מהקשר של אימא ושלי. בכל זאת אריאל הוא הבן הבכור של אימא, הנסיך הקטן שלה.
זה אף פעם לא הפריע לי כל כך ולא ייחסתי לזה חשיבות כל כך גדולה. אבל עכשיו, כשהמציאות הארורה מתחילה לסגור עלינו לאט לאט, אני מתחילה להצטער על התקופה בה הייתי מרוחקת כל כך מאימא ומהבית כולו.
אמנם אני לא יודעת איך הכל ייגמר ומתי, אבל מה שבטוח שדבר אחד אני יודעת בוודאות- אני מתכוונת לנצל כל שניה אפשרית להיות עם המשפחה שלי.

צליל מסרון בקע בפתאומיות מתוך הסלולרי שלי. הוצאתי את הסלולרי שלי מתוך כיס המכנס שלי.
על הצג התנוססה הודעה ממספר לא מזוהה. ׳שמעתי על כל מה שקרה… אני מקווה שאת מחזיקה מעמד.׳ קראתי את ההודעה בליבי.
הייתי מבולבלת לחלוטין ולא היה לי אפילו ניחוש קטנטן ממי נשלחה ההודעה.
הרי… עם מאיה ואופק לא דיברתי מאז שעזבתי את הפנימייה ככה שזה בטוח לא מאחד מהם. וגם כשחושבים על זה אני לא זוכרת שבימים האחרונים שיתפתי אדם זר במה שעובר עליי. אז מי זה לעזאזל?
׳כן תודה… אגב, מי זה?׳ שלחתי חזרה ותחבתי את הפלאפון שלי חזרה אל כיס המכנס שלי.
כמה דקות לאחר מכן צליל טריטון נוסף בקע מן הפלאפון שלי. אנחה נפלטה מפי. דחפתי את ידי אל כיס המכנס והוצאתי את הפלאפון.
׳ינון. השגתי את המספר שלך מאריאל, מקוה שזה בסדר.׳ קראתי את ההודעה ובלי ששמתי לב חיוך קטן התלבש על שפתיי. שמרתי את מספר הטלפון של ינון ברשימת אנשי הקשר שלי.
׳אריאל נתן לך את המספר שלי?׳ שאלתי בחדשנות.
אריאל הוא אחי הגדול, מאז ומתמיד אריאל גונן עליי בכל מה שנוגע לבנים. לטענתו בנים בגיל ההתבגרות חושבים רק על דבר אחד- איך לנצל בנות. וכל מה שהוא עושה זה כדי להגן עליי מפניהם. עזבו את זה שיש עוד אלף ואחת דברים שאריאל לא יודע עליי, לכן זה נראה לי קצת מחשיד שאריאל ייתן מספר הטלפון שלי לבן ועוד לחבר הכי טוב שלו.
׳הודעה מאת ינון: טוב… לא בדיוק נתן, מכשיר הטלפון שלו נתן לי.׳ כמה דקות לאחר מכן התקבלה הודעה נוספת.
קראתי את ההודעה בליבי וצחקוק קל נפלט מפי. ״משהו מצחיק אוחתי?״ שאל אריאל והסיט את מבטו אל מסך הפלאפון.
״לא משהו שתבין!״ עקצתי אותי וכיביתי את מסך הפלאפון שלי.
״אני מאוד מקווה שאת לא משוחחת לך עם איזה בחור.״ אמר בנימה מאיימת.
אוהו אח יקר שלי, אם רק היית יודע שאני משוחחת עם החבר הכי טוב שלך.
״מה?״ השבתי בפליאה. ״ממש לא!״ התגוננתי. ״סתם, דיברתי עם מאיה.״ שיקרתי.
״ומה אומרת מאיה?״ שאל בסקרנות.
״לא הרבה, רק שאני חסרה בפנימייה.״ חייכתי חיוך עצוב כאשר נזכרתי בפנימייה. שלושה שבועות עברו ואני כל כך מתגעגעת לכולם שם.
אם זה לצחוקים ולשטויות שלנו בלילות, למסדרי בוקר, לריבים עם אופק ולשיחות עם מאיה.
לפתע הרגשתי זוג ידיים נכרחות סביב כתפיי. אריאל נשק נשיקה עדינה לראשי.
״אגב,״ הסטתי את מבטי אליו.
״איך היה בקפיטריה?״ שאלתי בסקרנות.
״רגיל.״ השיב ביובש.
״רגיל?״ שאלתי בחשדנות. ״היית בקפיטריה ולא הבאת לאחותך הקטנה שלא אכלה מאתמול, איזה משהו קטן לאכול?״
אנחה נפלטה מפיו ואיתה גם צחקוק קטן. ״לא.״ השיב באדישות.
״לא?״ שאלתי בתדהמה.
״לא.״ השיב בפשטות.
שילבתי את ידיי על חזהי וחמצתי את פניי ברוגז. ״הטוסט שקניתי לך אתמול היה אמור להספיק ליומיים.״ אמר בציניות.
״קמצן.״ הקטנתי אותו וגלגלתי את עיניי בשעמום.
״קמצן? אני?״ שאל בטון נעלב. ״אוקיי, אז אני מבין שאת בטח לא רוצה את זה,״ אמר בהתגרות כאשר שלף מכיסו חטיף קליק במילוי שוקולד.
״תביא!״ פקדתי עליי.
הייתי רעבה כל כך שעוד שנייה הייתי טורפת את שקית הקליק הקטנה יחד עם העטיפה.
״העיקר קראת לי קמצן, שמונה שקלים הגנבים האלה לקחו על חטיף מסכן!״ התלונן אריאל.
״טוב… אתה לא קמצן,״ קבעתי. ״אולי בעצם רק קצת.״
״קצת הא?״ שאל בפליאה. ״עכשיו תחלמי לקבל את החטיף.״
״נחיה ונראה.״ השבתי מצחקקת.
״תזכרי מה אני אומר לך.״
״אריאל פרץ?״ לפתע דלת חדר הטיפולים נפתחה, ממנה יצאה אחות בעלת חלוק לבן ושיער זהוב אסוף בקוקו. ״אריאל פרץ?״ היא קראה שוב בשמו של אריאל.
״זה אני.״ השיב אריאל בחיוך בעודו סורק את גופה מלמעלה ועד למטה. איזה ממזר האח הזה.
״אחריי,״ היא הורתה לאריאל להיכנס איתה אל חדר הטיפולים. אריאל פסע בעקבותיה אל חדר הטיפולים כאשר מגניב מבט מתגרה לעברי. ״תהנה.״ מלמלתי לעברו בחיוך שובב.
״תודה.״ הוא מלמל חלושות וזרק לעברי בפתאומיות את שקית הקליק. ״גם את.״ הנהנתי בראשי והפרחתי לעברו נשיקה באוויר.
תהיה בטוח שאני הולכת להינות אח יקר שלי.
התיישבתי על אחד הספסלים במסדרון בית החולים כאשר זוג אוזניות תחובות לאוזניי והמוזיקה מתנגנת לה ברקע ושקית הקליק בידי.
ניצלתי את הזמן ונכנסתי אל תיבת ההודעות שלי לשיחה של ינון ושלי.
׳אז אני מבינה שיש לך הרבה אומץ וחוצפה,״ שלחתי.
׳הודעה מאת ינון: בכל זאת… בשביל להשיג משהו בצורה הטובה ביותר צריך גם אומץ וגם חוצפה.׳ הוא שלח.
חייכתי לעצמי כאשר רפרפתי עם עיניי על הודעתו של ינון. ׳ומה בדיוק חשבת להשיג בזה?׳ שלחתי חזרתי.
׳הודעה מאת ינון: אותך?׳ שלח חזרה לאחר כמה דקות.
׳אתה שואל או עונה?׳ שלחתי חזרה והוספתי סמיילי מבולבל.
וואו רגע מה הולך כאן? הרגשתי מבולבלת אני מודה. מה בכלל אני רוצה שהוא יענה?
לפתע נשמע צליל טריטון נוסף מתוך הפלאפון שלי. ׳התקבלה הודעה חדשה מאת ינון׳ בלעתי את רוקי. הייתי סקרנית כל כך מתשובתו. ׳קובע עובדה!׳ פערתי את פי בהלם כאשר קראתי את הודעתו של ינון. אני מודה שלא ציפיתי לתשובה כזו.
מיהרתי להתעשת על העצמי ואצבעותיי החלו להקליד במהירות. ׳ואיך בדיוק אתה מתכוון להשיג אותי?׳ שלחתי.
הרי ברור לגמרי שלבקש רשות מאריאל ממש לא בא בחשבון כאן.
זמן קצר לאחר שליחת ההודעה, הודעה נוספת התקבלה מינון. ׳נתחיל בזה שאזמין אותך לסרט, ומשם השמיים הם הגבול׳ לא יודעת למה, אבל משהו בהודעה שלו גרם לחיוך ענק להתלבש על שפתיי באופן אוטומטי.
בכל זאת החלטתי לשמור על קור רוח ולא לפתח ציפיות גבוהות יותר מידי על ההתחלה.
כי מניסיון העבר שלי עם בנים, שום דבר לא בטוח.
במשך כמה דקות התלבטתי כיצד להגיב אל ההודעה של ינון. זאת אומרת, איך לכתוב הודעה לא מתלהבת מידי אבל גם לא יותר מידי קרירה אשר תגרום לו להירתע פתאום.
׳אממ…׳ התחלתי להקליד בעוד החיוך ממקודם עדיין נשאר על שפתיי. ׳ומי בכלל אמר לך שאני רוצה לצאת איתך לסרט?׳ כתבתי ורפרפתי עם עיניי שוב ושוב על מה שכתבתי. התשובה הייתה לא מתלהבת מידי ולא קרירה מידי- מתחכמת כזאת. בדיוק כמו שאני אוהבת. ניתן לו להתאמץ עוד קצת בשביל להשיג אותי.
טוב, הגיע הזמן לשליחה.
בדיוק ברגע שהאצבע שלי באה ללחוץ על השליחה הפלאפון שלי צלצל.
על הצג התנוסס לא אחר משמו של ינון.
וואו!
רגע, מה?
בלעתי את רוקי. מה לעזאזל אני הולכת להגיד לו עכשיו? חשבתי לעצמי.
טוב… אני בכל זאת מריאל פרץ, אני כבר אחשוב על משהו.
הנהנתי בראשי ומיד לאחר מכן החלקתי עם אצבעי על צג הפלאפון ועניתי לשיחה.
״הלו,״ דיברתי חלושות על צג הטלפון.
״סופסוף אני זוכה לשמוע שוב את קולך היפה.״ קולו המחוספס והבוגר כל כך של ינון בקע מצידו השני של הקו.
וואו… הוא סקסי כל כך!
במשך כמה רגעים חייכתי לעצמי בחולמניות. ״ואתה אוהב את מה שאתה שומע?״ התגריתי בו.
״אוהב זו לא מילה.״ השיב בקולו המחוספס והסקסי ממש. אני בתגובה צחקקתי צחוק מטופש ומתוק. ״אז מתי אמרנו שאני אוסף אותך לסרט?״ שאל.
״מי בכלל אמר שאני רוצה לצאת איתך לסרט?״ עקצתי אותו.
אוייש, מריאל זה כל כך ברור שאת רוצה.
״את.״ השיב באותו המטבע.
בחיי… הוא טוב!
קדימה מריאל תמשיכי לשחק אותה אדישה.
״תן לי סיבה אחת למה לי לצאת איתך לסרט?״ דרשתי.
צחקוק קל נשמע מצידו של ינון. ״קבלי שתיים אפילו, א-כי את ממש רוצה. ב- כי יהיה כיף.״ ענה.
וואוו באמת שיש לו חוצפה ובטחון עצמי גבוה כל כך.
פלטתי גיחוך מפי. ״ומאיפה לך שאני רוצה לצאת איתך?״ שאלתי.
״תסמכי עליי שאני פשוט יודע.״ השיב בבטחון.
״וואוו! אתה חצוף!״ אמרתי מתפעלת מהבטחון ומהחוצפה שלו שרק הולכת ומתגברת ממשפט למשפט.
״ולא מגיע לחצוף הזה שתצאי איתן לסרט?״ שאל.
״טוב… אני חייבת להודות שאתה הבחור הכי עקשן והכי חוצפן שאני מכירה.״ אמרתי בכנות.
״אולי… אבל בדיוק אותו בחור גם יגרום לך להרגיש כמו שמלכה צריכה להרגיש.״ השיב.
וואו!
לא להתלהב. להישאר אדישה.
הזכרתי לעצמי. אחרי הכל אלו רק דיבורים עדיין לא ראיתי שום מעשים.
״שמענו עליכם אתם הבנים.״ אמרתי בגיחוך. ״כל היום רק מדברים, אבל כשזה באמת מגיע לידי מעשה אתם משתפנים כולכם.״
הא, נראה אותך יוצא מזה.
״יכול להיות שאת צודקת,״ הוא התחיל לומר.
״הא! ידעתי!״ אמרתי בהתלהבות אך במעט אכזבה. בכל זאת ציפיתי לתשובה אחרת מצידו.
״באמת רוב הבנים רק עסוקים בלדבר וכשצריך לבצע הם בורחים ברגע האחרון כמו שפנים מפוחדים, אבל אני אחד כזה שהולך עם האמת שלו עד הסוף. זאת אומרת זה נחמד רק לדבר ולדבר כל היום, אבל לדבר זה לא מספיק- בשביל להגיע להישגים בחיים צריך גם לעשות.״ אמר בבטחון ובנחישות רבה מלאה בעוצמה. מה שגרם לחיוך קטן להתלבש על שפתיי. אהבתי את התשובה שלו, לא משתחצנת מידי ולא אדישה מידי- תשובה כנה ואמיתית.
״בכל מקרה, יכול להיות שבסופו של דבר תגלי שאני גם כן כמו כל שאר הבנים, אבל יכול להיות שגם תגלי אחרת.״ הוסיף ואמר. ״לכן אני מזמין אותך לנסות לגלות מה עומד מאחוריי ינון קדוש.״
חייכתי לעצמי בחולמניות והנהנתי בראשי בסיפוק.
״אני כבר מתה לדעת מה מסתתר מאחוריך, ינון קדוש.״ השבתי בחיוך חולמני.