לשרוד את הלילה- פארודיה על FNAF- חלק 2

אני נכנס שוב בדיוק כמו אתמול בלילה, לא סיפרתי לאף אחד על פרדי, באני, פוקסי וצ'יקה, יחשבו שהשתגעתי.
לשם שינוי, פרדי לא מבהילה אותי, היא נכנסת דרך המסדרון החשוך,
"היי." היא אומרת בחביבות,
"היי פרדי." אני עונה ומסתכל על מצלמות האבטחה, עובר ביניהן, עד שאני עוצר על מצלמה שמצלמת דלת סגורה עליה כתוב "אין כניסה",
"מה זה?" אני שואל את פרדי, היא נעמדת מאחורי ומסתכלת על המסך,
"זה חדר השליטה המרכזי." היא עונה, קולה נהיה מרוצה יותר, "אסור להיכנס לשם."
"אין בעיה פרדי, את הבוס." אני עונה והיא מחייכת שוב, כמובן שיש בעיה, עצם זה שהיא מציינת שאסור להיכנס לשם אומר שיש שם משהו חשוב, אני אכנס לשם כשהיא לא תראה, הרי, היא לא תעלב נכון? היא רק רובוט, לרובוטים אין רגשות. וגם אם היא פיתחה את עצמה, היא לא מתוכנתת לפגוע, אלה להיות נחמדה, ולכן היא לא תעשה לי כלום.
"אני שמחה שאנחנו מבינים אחד את השניה." היא מחייכת והולכת משם. לאחר בערך שעתיים שאני משתעמם, בוהה במצלמות האבטחה, אני רואה את באני מתקרב אלי, עד שהוא יוצא מהמסדרון החשוך,
"שיהיה ברור…" הוא פותח בטון כועס, "יש לך מזל שפרדי מחבבת אותך, אבל שיהיה ברור. אם תפגע בפרדי, אם תיגע במערכות שלה…"
"אנחנו נהיה שם." מוסיף פוקסי שיוצא מהחושך,
"היי חבר'ה, אין מה לדאוג, אני לעולם לא אפגע בפרדי!" אני מגונן על עצמי מעט בפחד,
"דיי כבר חבר'ה." יוצאת צ'יקה מהחושך, "לוח הבקרה הראשי אומר להם להיות חשדנים, אני אסדר את זה." היא מתנצלת,
"ומה הוא אומר לך?" אני שואל,
"לי הוא אומר לקחת את הטיפשים האלה לתיקון." היא אומרת ושנינו צוחקים,
"אין מה לדאוג, ואין במה לחשוד, אני לא אפגע בפרדי שלנו." אני מחייך אליה ואנחנו לוחצים ידיים,
"לילה טוב." היא מחייכת אליי וגוררת את את פרדי ופוקסי משם בזרועותיהם.
השעה שלוש לפנות בוקר, חצי מהמצלמות לא עובדות מסיבה כלשהי, ואני יושב על הכיסא משועמם יותר מאי פעם, אני עובר בין המצלמות שעוד עובדות ונעצר על המצלמה שמראה את הדלת המסתורית, ואז לפתע נשמעת אזעקה בכל האזור, אני עובר במהירות בין מצלמות האבטחה עד שאני מוצא את הגורם: אדם לבוש שחורים וכובע גרב פרץ את החלונות, הוא רץ לכיוןן משרד המנהל, שם נמצאת גם הכספת, אני קם ממקומי ורץ לכיוון אותו החדר,
"בהצלחה." אני שומעת את קולה של פרדי מהדהד מסביבי,
"תודה, אתם בידיים טובות." אני לוחש חזרה לחלל ורץ לכיוון הכספת, מזנק על הגנב ומשכיב אותו לרצפה,
"לא לזוז, המשטרה כבר בדרך." אני מידע אותו, אולי גם כדיי להרגיע את עצמי מעט,
"אתה השומר כאן?" הוא שואל ואני מסיר את הכובע מראשה, מהדק את אחיזתי אל ידיו,
"זה לא ברור?" אני עונה,
"אם אתה רוצה לחיות, תתפטר, כל עוד אתה עוד יכול." הוא אומר בנימה רצינית,
"אתה פורץ, ואתה בכל זאת יורד על העבודה שלי. האירוניה." אני עונה בציניות,
"אני הזהרתי אותך." הוא אומר והסירנה של המשטרה נשמעת בחוץ,
"שוטרים! הוא כאן!" אני קורא, והשוטרים פוצרים לחדר, אוזקים אותו ולוקחים אותו ממני,
"כל הכבוד לך.", אני לוחץ את ידו של השוטר,
"רק מבצע את העבודה שלי." אני עונה בחיוך.
השעה חמש בבוקר, עוד שעה אני חוזר הביתה,
"היי." פרדי נכנסת, הפעם היא לא נשמעת עליזה,
"אתה מתפטר?" היא שואלת, וקולה עצוב,
"לא! למה שאני אתפטר?!" אני שואל בהפתעה,
"כי אתה רוצה לחיות." היא עושה מרכאות בידיה, מצטטת את הפורץ,
"פרדי, אין לך מה לדאוג, אני כאן, ואני אשאר כאן עד סוף תפקידי." אני עונה ברוך והיא מחייכת שוב,
"תודה. זה חשוב לי." היא אומר והולכת משם.