באת ושינית את כל החוקים – עונה 2 פרק 8

השבוע עבר כל כך מהר, עבר עם המון מחשבות וחששות.
שוהם לא הפסיק לחקור אותי לגבי האיש הזה שאפילו את שמו אני לא יודעת.
הצלחתי איך שהוא להוריד אותו מהנושא הזה, המלאך שלי תמיד מבין אותי ויודע כשאני לא משתפת אותו במשהו אז יש סיבה מספיק טובה והוא מכבד את המילה שלי.
השארתי אותו אצל דנה, היא הסכימה לשמור עליו עד שאחזור, מי יודע אם בכלל אחזור.
ה' לאן הכנסתי את עצמי, מה יהיה איתי שמה ומי זה הבוס שכל כך רוצה לפגוש אותי?
השאלות האלו גרמו לי לכאב ראש חזק.
הרכב שלו עצר בצד, הוא ישב במושב של הנהג כשיד אחת אחזה בהגה וידו השנייה הייתה מונחת על רגלו.
הוא נראה כל כך עצבני, המבט שלו שידר מוות.
נכנסתי במהירות לרכב והתיישבתי לצד מושב הנהג.
הבטתי קדימה, על הכביש העיקר לא להיפגש בעיניו הסוערות שהטילו עליי אימה.
פחדתי ממנו, פחדתי מהלא נודע.
פחדתי נורא עד שלא נותר איבר אחד בגופי שלא רעד.
הוא לחץ על דוושת הגז וטסנו על הכביש כאילו הרכב היה טיל.
נלחצתי נורא מהמהירות ונזכרתי רק עכשיו לחגור את עצמי בחגורת הבטיחות.
ההלם הוציא אותי מריכוז.
"אל תפחדי, אני יודע לשלוט על הגה." הוא אמר כאילו נעלב מכך שחגרתי את עצמי.
"ליתר ביטחון, אתה יודע." עניתי וחייכתי חיוך מזוייף.
"בלי ציניות, אני שונא ציניות." הוא אמר בנימה נוקשה ופרקי אצבעותיו הלבינו מהכעס שהרגיש עכשיו.
שתקתי, העדפתי לשתוק ולא להחמיר את המצב.
אני מרגישה אמא כל כך רעה, מעניין אותי כל כך מה עבר בראשו כשאמרתי שאני הולכת.
ראיתי את האכזבה בעיניו, ראיתי שהוא נעצב מכל העניין הזה.
הוא רצה להגן עליי, הוא רצה לשמור אותי מאותו האיש שיושב לצידי עכשיו ונוסע כמו מטורף.
אבל לא יכולתי לסכן אותו, לא יכולתי להכניס אותו למעגל הזה שמסתובב סביבי כבר שנים.
ניגבתי את הדמעה הארורה שזלגה במורד לחיי וניסיתי להישאר מפוקסת וערנית.
"יש עוד הרבה לנסוע?" שאלתי בשקט והבטתי בפניו שהיו מופנים לכביש.
"יש עוד חתיכת דרך, את יכולה ללכת לישון." הוא אמר ונראה אף הוא לא מרוצה מכל העניין הזה.
"למה אתה כל כך מזכיר לי אותו…" מלמלתי לעצמי, אך הוא שמע.
"את מי אני מזכיר לך?" הוא שאל בנוקשות והעיף מבט קצר לעברי ואז חזר להביט על הכביש.
"עזוב, אתה ממילא לא מכיר אותו." אמרתי אך הוא לא וויתר.
"אני מכיר את כולם." הוא אמר בביטחון, עצר ברמזור אדום.
"אתה מזכיר לי את אידור." אמרתי את שמו בלחש ובהמון כאב.
"אל תזלזלי בי ברית…אני מכיר את כולם, כולל אידור." הוא אמר ופערתי את עיניי.
"איך?מאיפה?" שאלתי מבולבלת ומסוקרנת מתמיד.
"אידור הוא בן דוד שלי ברית." הוא אמר וחיוך מעצבן נתקע בפניו.
"מה…יש קשר לאידור בין כל מה שקורה כאן עכשיו?" שאלתי המומה וחסרת נשימה.
"תלכי לישון, אני אעיר אותך כשנגיע." הוא התחמק, יש לי הרגשה חזקה שהכל קשור לאידור.
העלתי מחשבות שאולי הוא חיי, הייתי חסרת אונים.
הנחתי את ראשי על החלון ועיניי נעצמו אוטומטית.
הייתי עייפה נפשית.
***

היי פרינסס, הגענו." שמעתי את קולו במעומעם.
פקחתי את עיניי ופניו היו ממש קרובים לפניי.
"קומי." הוא פקד עליי ויצא מהרכב.
יצאתי אחריו מהרכב כשאני אוחזת בתיק השחור הגדול שלי והבטתי על הבית הענק שנחשף למולי.
וילה ענקית ויוקרתית, נראה כמו אחוזה.
הלכתי אחריו וככל שהתקרבנו לוילה הזאת גופי הגביר את הרעד.
לא ידעתי לאן אני נכנסת, מה מצפה לי באותו הבית הענקי הזה.
את מי אני אפגוש ומה יעשו לי.
קדימה פרינסס כנסי." "אל תקרא לי פרינסס." דרשתי מכעס.
"בלי זיוני שכל, כנסי פרינסס." הוא התגרה ואני רתחתי עוד יותר ובלית ברירה נכנסתי דרך השער אל תוך האחוזה המפוארת שה' יודע מי מסתתר בתוכו.
ליבי פעם בעוצמה מטורפת.
הפחד השתלט עליי עם רעד מפחיד.
כל כולי הייתי בסרטים, לא ידעתי למה לצפות.
רציתי לברוח, להסתובב ולברוח.
"שלא תחשבי על זה אפילו פרינסס." הוא אמר וזיק של שעשוע הופיע בעיניו השחורות.
לעזאזל הוא נראה בדיוק כמו אידור!
הוא מבלבל אותי, הוא הכי קרוב לאידור שיצא לי להרגיש אחרי מותו.
נכנסנו אל תוך הבית, וואו.
הייתי בהלם מהגודל ומהפאר.
הכל נקי ויוקרתי, קבוצת הספות והשולחנות הענקיות.
הנברשות האיכותיות וכל חלק שקשור לבית הזה.
אפילו אני, אחרי כל הכסף שאבי השאיר לי לא מסוגלת לקנות דבר כזה.
צעדתי בחשש אחריו, צועדת כנראה לעבר המוות שלי.
הרגשתי סחרחורת וחולשה התפשטה בכל גופי.
"אני מרגישה שאני עומדת להתעלף." אמרתי בלחש ונעמדתי במקום.
הוא הביט בי ונאנח בעצבים.
הוא הרים אותי כאילו הייתי כלה וסחב אותי בכזאת קלות. כאילו שקלתי כמו נוצה.
הוא חזק ללא ספק, הוא נראה בדיוק כמו אידור, צעיר ממנו בכמה שנים וכנראה שהלך בדרכו השחורה והארורה שכלאה אותי לכאן.
התחשק לי לנשק אותו, לעזאזל אידור!הכל בגללך…
הוא הניח אותי בעדינות על המיטה הזוגית הענקית באחד החדרים כאן.
"לילה טוב פרינסס." הוא אמר וקרץ.
עצמתי את עיניי ושקעתי לתרדמת.
***

התעוררתי עקב נקישות עקב של אישה.
פקחתי את עיני באיטיות ובכבדות, על מיטתי ישבה מישהי שנראית בגילי כמעט, דומה לי באופן מפחיד.
היא לבשה שמלת מיני מעור שחורה, עקב חמישה-עשר סנטימטרים.
הבושם המתוק שלה התפשט בכל חלל החדר ושיערה השחור הארוך היה פזור ואיפור כבד כיסה את פניה העדינות.
היא חייכה חיוך קטן, חיוך תמים.
"היי." היא אמרה בקול חלוש.
"היי…" אמרתי, מעט חששתי.
"תשטפי את הפנים ותבואי אחר כך איתי בסדר?" היא שאלה במתיקות והנהנתי.
נכנסתי לשירותים והבטתי על פניי שהיו ממש נפוחים משינה.
שטפתי אותם וצחצחתי את שיניי עם מברשת חדשה ולאחר מכן ניגבתי את ידיי ופניי עם מגבת יבשה ונקייה.
יצאתי מהמקלחת והאישה הזאת הובילה אותי אחריה. לאן?אני לא יודעת..
כל צעד שלקחתי, ליבי החסיר פעימה.
הגענו לבסוף ונעמדנו מול שני דלתות מעץ בצבע חום בהיר.
היא פתחה את הדלת, חייכה חיוך קטן והורתה לי עם מבט אחד קטן להיכנס.
עמד שם גבר שהיה נטול חולצה, על גבו היה קעקוע אחד גדול של אריה שואג.
הוא היה כל כך שרירי ומעוצב.
הוא עמד עם הגב אליי.
נכנסתי אל תוך החדר הענק והדלת נסגרה מאחוריי.
"סליחה?" צעגתי לעברו, הוא החל להסתובב באיטיות שכמעט עצרה את הנשימה שלי.
הוא נעמד עכשיו עם הפנים אליי, פלטתי צעקה מפי והתרחקתי מעט לאחור.
לא האמנתי, זה בלתי אפשרי.
זה לא יכול להיות הוא….
הדמעות מלאו את עיניי הירוקות כשעיניו השחורות הביטו בי במבט ריקני וחסר כל רגש.
מבט של רוצח.
אידור עמד למולי שוב לאחר חמש-עשרה שנה שבהן חשבתי שהוא מת.
הוא לא שמח לראות אותי, ההיפך הוא הגמור.
אידור כועס.
אם מבט היה יכול להרוג, הייתי כבר מתה.