אבק של כוכבים
כשהיא בוכה, דמעות של אבק כוכבים זולגות על פניה.
הן גם שקופות וגם צורבות. בו זמנית.
איך משהו כה בלתי נראה נחרט עמוק כל כך פנימה כמו צלקת?
אך הן נחרטות, הדמעות. משרטטות את דרכן מקצוות עיניה עד ללחייה ואז מתהמהמות לרגע קט, על סנטרה, עד שהן צונחות אל האבדון. מתנפצות על בית חזה, העולה ויורד בנשימה מואצת.
היא אף פעם לא רוצה להראות את עצמה כפי שהיא באמת.
היא רוצה להסתתר מאחורי מסיכות של חיוכים והבעות פנים של אדישות. אך כשהיא בוכה, דמעותיה מנפצות את המסיכות. הן חודרות את פני השטח וחושפות את כל הכאב שרצתה להשאיר קבור בתוכה.
כשהיא בוכה, העולם מסביבה נהפך לאכזר ומנוכר.
גם אם היא נמצאת ברחוב הומה אדם, גם אם יושבת באוטובוס, או על ספסל נטוש בגינה ציבורית, היא תמיד לבד. לבד בכאבה. לבד בצער שעוטף אותה כמו שמיכה דוקרנית.
דמעותיה הן דמעות של אבק כוכבים.
גם הם רחוקים כה זה מזה, ומי יודע, אם רצו להיות קרובים יותר? הם רק מנצנצים ממרחק, ומי יודע אם כבר כבו מזמן. רק דמעותיה שזולגות ממשיכות להזכיר לנו. על העצב, על המרחק, על הלבד, שכולנו חווים.
תגובות (1)
זה יותר סיפור מאשר שיר..
כתיבה יפה :)