סמדי (Samdei)- פרק 1- מכתב ולילה קריר (סיפור חדש של רעיון ישן-חדש, אשמח לתגובות!)

ליילה וויליאמס היא בחורה רגילה.
היא בעלת עור שחום ופלאי, עיניים כהות ובוהקות ושיער שחור-שחור מגולגל בתלתלים גדולים ודקים. היא סטודנטית לרפואה. היא גרה בניו יורק. היא חצי יתומה.
לפני שנה אביה היקר נמצא מת באחת מסמטאות העיר ניו-אורלינס שבלואיזיאנה, ומאז היא חיה בתהייה מתמדת של חוסר היגיון ובלבול מדכא. סיבת מותו אינה ידועה. משטרת ניו-אורלינס ממשיכה לומר לה שהתיק נמצא בחקירה, אך היא כבר הבינה ממזמן שהם וויתרו.
מכתב אחד.
מכתב אחד היה כל מה שליילה הזדקקה לו כדי לחזור ולהתעסק בסיפור שכבר הפך ישן.
מכתב אחד שהונח בתיבת הדואר שלה בבניין הדירות בו גרה עם השותפה שלה הספיק כדי לפתוח את החקירה שבלית ברירה מצאה את שמה כ"מבצע סמדי".

"מה זה?" ליילה בקושי הצליחה לשמוע את מארו, חברתה הטובה והשותפה שלה לדירה וללימודים, כשהיא נשארה בוהה בכתוב במכתב הממוען לה.
הנמען- ליילה וויליאמס, ניו-יורק.
המוען- משטרת ניו-אורלינס, לואיזיאנה.
"ליילה?" מארו חזרה ופנתה אליה. "מה זה?"
"אני-" ליילה לא הצליחה לענות. אולי מהשוק, אולי מהכעס או אולי מכך שכבר חשבה שזה מאחוריה, והנה- הנושא שוב עלה לאוויר.
"מה?" מארו התחילה לדאוג. "את יכולה להגיד לי."
"הם מצאו את הסיבה." היא אמרה לה, יודעת שהיא תבין על מה היא מדברת.
"באמת? אבל זה דבר טוב, לא?" היא שאלה בחיוך שמתקשה להבין האם לעלות או לא. "למה את נראית מדוכדכת?"
"כי הם טעו." ליילה השיבה באנחה והסתובבה אליה סוף כל סוף. "הם כתבו שהוא מת מהתקף לב."
"זה לא נכון?" שאלה מארו.
ליילה נופפה במכתב הפתוח כשדיברה אליה. "אבא שלי היה בריא כמו שור." היא השיבה בהחלטיות.
מארו כיווצה את עיניה בהבנה. "מה את מתכוונת לעשות?" היא שאלה בחשד.
"על מה את מדברת?" ליילה לא הכחישה את כוונתה.
"אני מכירה את המבט הזה." מארו השיבה לה. "את מתכננת משהו."
"אני רוצה לתכנן." ליילה הודתה.
מארו נאנחה במעט תסכול והרבה דאגה. "אבל מה כבר תוכלי לעשות? תלכי לשם ותכריחי אותם לפתוח מחדש את התיק כדי למצוא את הסיבה האמיתית למותו?" מארו לא התכוונה לכך, אבל בשביל ליילה הרעיון שלה נשמע משכנע, ולפי המבט שנשאר על פניה, העיניים המטושטשות שלא התרכזו בה אלא במה שעובר במוחה, התסריטים שהיא מריצה בראש כדי להיות בטוחה שתצליח, מארו הבינה את חברתה.
לא הבינה במובן של "היי, הרעיון שלך נשמע הגיוני לגמרי!" אלא במובן של "אני יודעת מה את חושבת, וזה רעיון רע." ובכל זאת, ליילה עשתה כרצונה, כרגיל, כפי שהיא עושה בדרך כלל.
מבלי לחשוב פעמיים היא מצאה תירוץ לארוז מזוודה ולקחת את הטיסה הראשונה לכיוון ניו-אורלינס.

נייל טרנר כבר שמע מספיק סיפורים בחייו כדי לדעת מה מפוברק ומה אמיתי אך לא ייאמן. ברור, במקום כמו ניו-אורלינס תמיד אפשר למצוא איזה סיפור שדים מטלטל וגורם גיחוך, בעיקר בתקופת ליל כל הקדושים והמרדי גרא, ובעיקר כשאתה אחד הבלשים הבכירים במשטרה, אבל דבר כזה לא יצא לו לשמוע זה זמן רב.
וזה לא הדבר הכי מפוברק ששמע.
בחורה שמגיעה לתחנה בשעה מאוחרת בבקשה לפתוח מחדש תיק שהחליט הוא בעצמו לסגור, מסיבה אחרת כל פעם, זה הדבר השכיח ביותר שמתנהל בלילות כשהוא נשאר לבד בתחנה, מוזר ומצחיק עד כמה שזה נשמע, דווקא בניו-אורלינס זה קורה מספיק פעמים כדי לקרוא לזה "מנהג."
הפעם הבחורה הייתה צעירה. אפרו-אמריקאית. שיערה השחור המתולתל היה אסוף לכדור גבוה ופונפוני ועיניה השחורות הצליחו לשכנע אותו לפנות אליה זמן בכל זאת, למרות שבליבו הבטיח שבפעם הבאה שזה יקרה ישחק אותה חירש.
אבל הבחורה שמה לב.
היא הבינה בבהירות שהוא ממש לא שמח לראות אותה, אבל לא היה יכול שלא לגשת.
היא הודתה לא במבטה, כי בכל זאת, הוא הקים את עצמו מהכסא במיוחד בשבילה, ולקחה כמה צעדים לאחור כדי לאפשר לו לפתוח את הדלת.
הוא העיף מבטים קלים לצדדים לפני שפנה אליה בשאלה הברורה. "מה את רוצה?" רק בנימה שלא אפשרה לאף אחד להתעצבן מהנוסח.
"אתה הבלש נייל טרנר, נכון?" היא שאלה.
"נכון." הוא אישר.
"באתי בקשר למקרה של ארי וויליאמס." יידעה אותו.
"הגבר שמת מהתקף לב בסמטה לפני שנה." הוא זכר.
"אבא שלי." הבחורה אמרה וגרמה לו לחוש מעט חוסר נעימות בגלל ההחפצה שהוא נוהג לעשות כדי להמשיך ולעבוד באותה עבודה. "סגרת את התיק."
"הפתולוגית קבעה לבסוף את המוות כנסיבות טבעיות." טרנר ניסה להציג לפניה תשובה מספקת, וכמובן שזה לא הספיק.
"אז אני רוצה לפגוש אותה." הבחורה דרשה באלגנטיות.
"לצערי זה לא אפשרי." הוא נסוג לאחור מעט כדי לרמוז לה שהסיכוי שלה לשנות את דעתו קלוש, אך היא הייתה נחושה בהרבה משאר האנשים שמגיעים מאותן נסיבות, ותפסה בדלת כדי להשאיר אותה במקומה, פתוחה לרווחה בפניה.
היא העניקה לו מבט שהורגש כי היא מנוסה איתו, והוא שתק.
בפעם הראשונה חוות את התחושה הזאת של חוסר מילים.
ההרגשה הזאת שיש כל כך הרבה רצונות לומר משהו, אבל אין איך. ההרגשה שאתה חייב לומר משהו שיסיים את העניין, אבל לא יוצאות המילים, ואתה לא מוצא את הדרך הנכונה ביותר, עד שבסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך אומר-
"בסדר."