אלאדין פן- פרק 5 "הסיפור של אוגוסט ודיקון- חלק ב' "

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~אוגוסט~~~~~~~~~
הימים הבאים היו קשים עבור אוגוסט ודיקון, בקושי היה להם מה לאכול, או לשתות. הם היו צריכים להתחלק באוכל שהשיגו וכל אחד קיבל כמות שלא הספיקה לו כלל. הם לא שבעו, ממש לא, אבל היה ביניהם חיבור, הם שמרו אחד על השני, בעיקר דיקון, שמר על הצעצוע שלו שלא ישבר, חוץ מבלילות.

זה החל בלילה השני מאז הם החליטו לצאת למסע יחד. דיקון החליט שהגיע הזמן להתחיל לשחק בצעצוע שלו, אבל בזהירות. כאשר אוגוסט שקעה בשינה עמוקה, הוא לקח את סכינו ופצע אותה לכל אורך גבה. אוגוסט נאנקה מכאב וקמה משינתה כאשר דמעות בעיניה.
לפני שהיא התעוררה לגמרי והבינה מה קורה, דיקון הכניס במהירות את סכינו לתוך הנידן והעמיד פנים שהוא ישן. בינתיים אוגוסט מיששה את הפצע בגבה בבהלה והחלה לבכות בצער.
"דיקון." יבבה תוך כדי שהעירה אותו. דיקון עשה את עצמו מתעורר, והתפתל בתוך המיטה. "מה אוגוסט?" שאל בישנוניות מזויפת. "אני זקוקה לעזרתך, מישהו באמצע הלילה תקף אותי, תסתכל". דיקון קם בבהלה, מזוייפת כמובן, אך אמינה מאוד. הוא בחן את החתך של אוגוסט. "זה חמור". אמר, מסתיר את חיוכו. "תוכל לרפא את זה?" שאלה אוגוסט בחשש.
"אני מניח שכן." אמר באדישות והניח את ידיו על החתך. דיקון עצם את עיניו והאור הזהוב הופיע. אוגוסט צעקה מכאב, אך לאחר שתהליך הריפוי הסתיים היא נרגעה.
"תודה דיקון." אמרה ברוגע, מתענגת על איבוד תחושת הכאב. "באמת, תודה." דיקון רק הנהן.
"לילה טוב." אמרה אוגוסט ושניהם נשכבו על המדרכה המלוכלכת, ביתם הנוכחי. "לילה טוב." השיב לה לאחר כמה דקות. "לילה טוב."
–
הלילות הבאים היו קשים בשביל אוגוסט, אך דיקון נהנה מהם מאוד. בכל לילה אותו הדבר, הוא היה חותך אותה ומרפא אותה, וכך היה בונה את אמונה בו. לילה אחד, לפני שנרדמו, אוגוסט פנתה אל דיקון בשאלה.
"דיקון, הלילה תתפוס את האנשים שפוצעים אותי נכון?" היא שאלה זאת בתמימות ובחשש, מצפה לעוד כאב בלילה. "כל עוד אוכל אוגוסט, את יודעת שאני רק מנסה הגן עלייך, נכון?" שיקר לה.אוגוסט הנהנה ונשכבה, לאחר מכן כשנרדמה דיקון חתך את כתפה והיא התעוררה, והעירה את דיקון, ונרפאה.
אוגוסט לא ידעה מי אחראי לחתכים האלו, רק ידעה שדיקון כאן בשביל לרפא אותה, וחשבה שהוא כל עולמה.

אבל הכל השתנה בבוקר אחד. דיקון שלח את אוגוסט להביא קצת אוכל בטענה שהם מורעבים ואין להם שום סיכוי לחיות בתנאים האלו. אוגוסט הנהנה ויצאה לשוק ששכן קרוב לאיפה שישנו. היו שם כמה גזרים על המדרכה, אפילו חתיכת סלק, וזה שימח את אוגוסט מאוד. היא רכנה לעבר חתיכת הסלק, אך לפני שהספיקה לגעת בו, יד אחזה בצווארה.
"שלום אוגוסט." נשמע קול. זה היה מי שאחז בה, קולו היה נמוך ומאיים, מצמרר. אוגוסט ניסתה להיחלץ מאחיזתו, אך ככל שהיא זזה האחיזה התהדקה וזה כאב לה יותר.
"חכי רק רגע, אני פה בשביל לעזור לך." האחיזה טישטשה את אוגוסט ולכן לא יכלה לראות בדיוק מי מחזיק בה, אך היא יכלה לזהות את המעיל הארוך השחור שעטה ואת הצעיף החום שכיסה את פניו. "אני לא מעוניינת." השיבה בקושי. "זאת הייתה שאלה רטורית אוגוסט, אני כאן כשליח, באתי לקחת אותך וממש לא להתווכח איתך." הוא אמר מרוגז מעט. "בבקשה…" נאנקה אוגוסט, ולפני שהספיקה להגיד משהו נוסף. היא איבדה את הכרתה.

***

"טוב מאוד, אתה משוחרר."

"תודה הוד מעלתך."

"תקרבו אותה עליי."

"אין בעיה."

הקולות שאוגוסט שמעה היו עמומים, אך היא עדיין הצליחה להבין שהקולות שייכים לגברים. היא פקחה את עיניה באיטיות, אך זה כאב לה והיא מיד סגרה אותם. לאחר כמה שניות היא הרגישה בזוג ידיים לופתות את ידה הימנית ומיד לאחר מכן זוג ידיים נוסף שלפתו את ידה השמאלית. שתי זוגות הידיים הרימו אותה והיא הרגישה את הליכתם המהירה והאחידה.
לאחר מרחק קצר הם הורידו אותה על רצפה קרה. "בבקשה אדוני." אמר אחד מהם. אוגוסט ניסתה שוב לפקוח את עיניה ונעזרה בכל כוחה. לבסוף היא הצליחה, ודמות לבושה גלימה שחורה התואמת לבגדיה השחורים נגלתה לעיניה. "אוגוסט, אוגוסט." הוא אמר בקול משועשע. פניו כוסו בקסדה שחורה אשר יוצאות מצדדיה זוג קרניים משוננות.
"מי אתה?" היא שאלה בקול צרוד, היא הופתעה שהצליחה לדבר מפני שקודם לכן לא הצליחה להוציא הגה מפיה. "אני מצטער לבשר לך אוגוסט." הוא אמר ואוגוסט, למרות שלא הצליחה לזהות את תווי פניו, הייתה משוכנעת שחייך כשאמר זאת. "שאת לא במעמד לדעת את השם שלי, עדיין לא." אוגוסט הביטה בו אחוזת אימה. "אני מניח שתרצי הסבר קטן." הוא אמר ואוגוסט הנהנה.
"כולם קוראים לי כאן 'המעסיק', את יכולה לקרוא לי 'אבא'. אני טיילתי ברחובות ולפתע שמעתי רעשים. עקבתי אחריהם וגיליתי אותך מעולפת על גבו של אחד המאפיונרים המקומיים של ארץ לעולם לא." אוגוסט נשמה לרווחה, שמחה שעכשיו היא יודעת לפחות היכן היא נמצאת.
"בלי לחשוב פעמיים תקפתי אותו והבאתי אותך לכאן, אני רוצה שתגדלי איתי אוגוסט, אני רוצה שתהיי לי כבת, שתצטרפי אליי." אוגוסט שתקה, היא רק הביטה בו, לא מאמינה שהאיש שהציל אותה נראה בעיניה לפני כמה זמן כחשוד, היא הרגישה נורא.
"תודה לך שהצלת אותי אדוני." היא אמרה בחשש. "ואני מעריכה את הצעתך הנדיבה, אבל… חבר שלי לבד ברחובות, אני חייבת להציל אותו." אמרה בתמימות. האיש שתק כמה דקות ואז התחיל לדבר בקול רציני.
"אוגוסט, תצטרפי אליי ואני מבטיח לנסות למצוא את החבר שלך, אני זקוק לך אוגוסט ובינינו…" אמר ורכן לעברה, "את גם זקוקה לי." אוגוסט שתקה, לא הוציאה הגה מפיה. רק לאחר עשר דקות היא אמרה ארבע מילים בודדות.
"כן. אני אצטרף אלייך." אמרה, לא יודעת שהאיש הזה הוא מי ששלח את המאפיונר להביא אותה אליו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~דיקון~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דיקון ישב על המדרכה הקרה. הוא הביט אל אחד הרחובות שמובילים לשוק איכרים קטן, מצפה לבואה של אוגוסט. הוא שלח אותה להביא אוכל, בינתיים שהוא משחיז את הסכין שלו, מוכן ללילה הבא.

לאחר שעתיים שאוגוסט עדיין לא שבה דיקון כבר החל לחשוד. הוא נעמד על רגליו והכניס את הסכין לנידן. לאחר מכן הוא החל ללכת לעבר השוק, לקבל את פניה של אוגוסט. אך היא לא הייתה בדרך, ולאחר סריקה מהירה של דיקון, היא גם לא הייתה בשוק. דיקון קילל בשקט והחל לסרוק את האזור כולו, רחוב אחרי רחוב, ואז הוא הלך לבדוק אם אוגוסט חזרה למקום בו ישנו, אך היא לא הייתה בשום מקום. דיקון הרחיב את אזור החיפושים שלו. רחוב אחרי רחוב הוא בדק, אך לא מצא. ברחובות מסוימים הוא אפילו קרא בשמה, אך היא לא ענתה. לאחר שסרק כמעט מחציה של ארץ לעולם לא, החליט דיקון שהוא מחפש את אוגוסט פעם אחרונה, ליד השכונה שפיטר- פן גר בה.

הוא צעד מרוגז לעבר השכונה המבוקשת והחל להציץ בגינות הבתים. "אוגוסט!" הוא קרא מיואש, אך היא לא ענתה. "אוגו-"
הוא החל להגיד, אך הוא נקטע כאשר יד הונחה על פיו. זאת הייתה יד גדולה ושרירית ודיקון נאבק בה. הוא הושיט את ידו עבר הסכין שבנידן, אך לפני שהספיק לנטול אותה אותו האיש שכיסה את פיו החזיק בידו השניה את ידיו של דיקון. דיקון ניסה לצעוק שישחרר אותו אך רק מלמול שקט יצא מפיו.
***
דיקון לא הפסיק להיאבק באיש, אך לשווא. לבסוף הם הגיעו למבנה גדול ושחור. לפניהם ניצב שער שהתנשא לגובה של שלושה מטרים. האיש בעט בדלת השער בחוזקה מספר פעמים עד שהיא נפתחה. הם נכנסו פנימה כאשר דיקון על גבו. המבנה הכיל מסדרונות רבים שאת רובם אי אפשר לזהות מפני החושך ששרר בהם. נברשות זהובות וארוכות בעלות עיטורים רבים נתלו מהתקרה מטה. האיש פנה לאחד המסדרונות החשוכים. למרות האפלה דיקון יכל לזהות את השלשלאות שנתלו על הקירות ואת המנורות הקטנות שנתלו מהקיר כל כמה מטרים.

לבסוף הם הגיעו לדלת פלדה גדול. האיש דחף אותה ואולם גדול נגלה לעיניהם. האולם היה חשוך גם כן, אך היה בו גם טיפת אור. האולם היה מרשים. רצפת זכוכית מבריקה קיבלה את פניהם ובכל פינה באולם ניצבו שולחנות עץ עם רגליים מגולפות. הייתה אפילו מזרקה אחת בצד המזרחי של האולם. מלבדד אלו האולם היה ריק, מלבד אלו ומלבד בימה קטנה בחזיתו של האולם. על הבימה היה כיסא עץ עם משענת גבוהה. על הכיסא ישב בן אדם שאת פניו כיסתה מסיכה שחורה, משני צדדיו עמדו שומרים עם חליפות אפורות- שחורות.
האיש הטיח את דיקון על הרצפה הקרה ויצא מהחדר. הבן אדם שישב על הכיסא הביט בדיקון משועשע. "מה מצחיק כל כך?!" שאל דיקון בכעס. הוא קם מהרצפה וניקה את בגדיו מהאבק שהצטבר במהלך דרכם אל המבנה. לאחר מכן הוא צעד לעבר הדלת וניסה לפתוח אותה, אך היא הייתה נעולה. "אתה לא הולך לשם מקום…" אמר הבן אדם שהתברר כגבר. "מי אתה ואיך אתה רוצה למות?" שאל דיקון באכזריות והושיט את ידו לעבר הנידן, אך למרבה הפתעתו הוא היה ריק. "החרב הקטנה שלך אצל לוקסוס, מי שהביא אותך לכאן." אמר האיש כאילו קרא את מחשבותיו. "אתה בטח תוהה לעצמך מה אתה עושה פה. תן לי לענות לך." הוא אמר, ודיקון בלית ברירה עמד והקשיב לדבריו. "אתה הגעת לכאן מכיוון שאני שמעתי שאתה לוחם חזק מאוד, ויותר מזה, רוצח מהולל." דיקון חייך חצי חיוך. "ככה אומרים." הוא אמר משועשע. "יש לי הצעה בשבילך." המשיך האיש. דיקון התיישב על הרצפה. "אני שומע." אמר.
האיש חייך והחל לדבר. "אני מציע לך להצטרף לצבא שלי בתור רוצח שכיר, ולעזור לי לחסל את פיטר פן פעם אחת ולתמיד." הוא אמר. דיקון הביט באיש במבט אדיש. "מה יצא לי מזה?" הוא שאל בהתאמה לארשת הפנים האדישה. האיש חייך בזדוניות.
"אתה תצטרף אלי." הוא אמר "ואני יחזיר לך את הצעצוע שלך, את אוגוסט."

שקט. דממה. דיקון הביט בו במבט לא מאמין. "אתה… אתה יודע איפה היא?" הוא שאל מופתע. האיש הנהן, ושתי קרניים שיצאו מהמסכה שחבש נגלו. דיקון שתק והניח למחשבותיו לנדוד. הוא ידע שאם יסכים הוא לא יהיה חופשי ויהיה כפוי לשלטון מסויים, מה שנגד את כל עקרונותיו. אך למרות זאת הוא ידע שהוא צריך את אוגוסט, הוא ידע שהיא עוד תשמש אותו בהמשך.
"בסדר." אמר לבסוף. "אני אצטרף אלייך." האיש הנהן עם חיוך מריר על פניו.

"תקראו לו." הוא אמר לאחר שתיקה קצרה ושני השומרים שעמדו בצדדיו הנהנו ויצאו מהחדר. לאחר כמה דקות, נער גבוה, בעל שיער בלונדיני על סף החום בהיר ועם עיניים שאת צבעם דיקון לא יכל לזהות באפלה, נכנס לחדר. הוא עטה שריון כהה שהבליט את כתפיו הרחבות וכאשר הוא נכנס לחדר, מבטו התנגש במבטו של דיקון. הוא השתחווה ונעמד לצידו של האיש.
"תכיר." אמר האיש והצביע לעבר הנער. "זהו אוליבר, אוליבר ברייט, הוא יעשה לך סיור ויוביל אותך לחדר מגוריך, הוא יחנוך אותך כאן בארמון, קדימה אוליבר." אוליבר הנהן צעד לעברו של דיקון. אך לפני שהם יצאו מאולם, האיש קרא בפעם האחרונה לאוליבר. אוליבר רץ לעברו והאיש רכן לכיוונו. "אחרי שאתה מסיים איתו." הוא החל לאמר. "תוביל גם את הילדה למגורים שלה, את אוגוסט." אוליבר הנהן והוא ודיקון יצאו מהאולם.