רוחה של הים

בקתת עץ עם קירות צבועים בלבן מתקלף , חכות דיג תלויות בפינה,ואינספור שלטים שמכסים את הבקתה .
מתנוסס לו מעל דגל שחור שמכער במעט את הנוף צועק וזועק ״אל תיכנסו לים ! זה מסוכן ! אלפי אנשים איבדו אהובים שם!״.
יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע את צעקות האזהרה של הדגל השחרחר , הם מעדיפים על פניו את חברו , הדגל הלבן.
כמו צבעו כך הם קולותיו, לבנים מתנגנים ,עדינים וחלקים , הוא מזמין ופותח הוא מדבר כאילו לעצמו אך מתכוון אל כל אחד פה בחוף.
״בואו בבקשה..הים כל כך יפהפה היום אל תפחדו ! לכו רוצו ותהנו עם כולם.״
וכמובן לא נשכח את הדגל האחרון והתככן , צבע אדום כמו משמעות דבריו , ״הים הוא מסוכן ולא כדאי להתרחץ , אם אתם לא רוצים לסיים את חייכם כאן ועכשיו חזרו לבתיכם מיד.״
אינספור סכנות והנאות יש בים , צריך לדעת רק להקשיב ולהבין את הרמזים והקולות שם .
גלים יכולים לסחוף ולהרוס את הכל ויכולים גם את האדם להביא למצב של רוגע ובריאות , צרחות של אימהות שקוראות לילדהם הצווחים בהנאה בחוף , האיש ההוא שרק מנסה ארטיקים למכור , ויש כמובן אותי רוחה של החוף והים. פעם הייתי אדם שאהב מאוד לשחות בים , אהבתי את הרוגע של הגלים ואת קולם, אהבתי להקשיב ולהתבונן בנוף המרוחק .
עד שיום אחד באתי עצבני , שבור לב וכועס על עצמי, לא הקשבתי ולא הסתכלתי על הדגלים הקוראים ואז טבעתי בים , בים הגעגועים ובתוך הגלים .
מאז אני פה מסתובב בחוף והולך על הים מנסה להכניס קצת מחשבה לליבו של אדם.