אושר

תמיד ידעתי שבחיים לא אזכה לזה.
לא בזמן הקרוב לפחות.
חשבתי שאולי קצת ישתפר כשאסיים תיכון, כשאכיר מישהו, כשאתגייס.
אבל לא, לא ממש השתפר.
ההרגשה נשארה בדיוק אותו הדבר.
הרגשת החוסר אונים הזאת.
והצורך לברוח, לא משנה לאן העיקר לברוח להיעלם.
כל חיי התפללתי להרגיש את זה יום אחד, אפילו רק לשניה,
רק כדי לדעת איך זה מרגיש.
איך זה מרגיש להיות שלמה עם החיים, להרגיש טוב עם איפה שאני נמצאת,
להרגיש מאושרת.
אפילו לא מאושרת, רק שמחה, רציתי רק לדעת איך זה מרגיש להיות באמת שמחה.
התחלתי כבר לחשוב, שכנראה יש אנשים שזה מגיע להם וזה קורה להם באופן טבעי,
פשוט טוב להם כי זה המצב.
ויש אנשים שלא זוכים לאושר אף פעם וזה לעולם לא ישתנה.
יש אנשים שלא חשוב כמה יחפשו יבקשו ויתפללו אליו הוא לעולם לא יגיע, אלו אותם האנשים
שעוברים חיים שלמים מבלי להכיר את תחושת האושר הזאת.
הם עוברים חיים שלמים עם מועקה בלב שלא הולכת.
עם התחושה הזאת שמשהו חסר שמשהו עוד לא מובן.
שעוד לא פיצחנו את הסוד לאושר.
ואולי בכלל כמו שאומרים רבים, האושר יבוא לבד כשהכי לא תצפה לזה, זה פשוט יקרה והמצב ישתנה מבלי שנרגיש.
הרי בסך הכל, האושר כביכול, אמור לבוא מאיתנו מבפנים, גם אם החיים לא נראים כה זוהרים, כל עוד הנפש מרגישה טוב, זה סוג של אושר.
כל עוד האדם מרגיש חופשי ושלם, זה סוג של אושר.
אז למה כל כך הרבה אנשים לא זוכים לזה? למה זה כזה קשה למצוא את זה?
כל החיים האדם רודף אחרי האושר, כמו מין פרפר חמקמק שתמיד בורח והאדם בורח אחריו.
כל המעשים של האדם במהלך חייו מטרתם להביא אותו למוצא מנוחתו, הכל נועד לחיפוש ולרדיפה האינסופית הזאת אחר האושר.
אנחנו נלמד בתיכון נוציא בגרות מלאה עם ציונים טובים, נוציא ציון פסיכומטרי גבוה ותפקיד טוב בצבא, נלמד באוניברסיטה להוציא תואר ,כדי לקבל עבודה טובה ולהרוויח הרבה כסף כדי שתהיה לנו איכות חיים טובה, ובין היתר נחפש אהבה ונישואים כי הרי, זה מה שאמור להשלים לנו את החיים לא?
אז הוצאנו תואר ועבדנו קשה, עכשיו הגיע הזמן לחתונה.
אפילו עשינו איזה טיול קטן אחרי הצבא עם החברים בדרום אמריקה, ככה להשקיט קצת את הראש.
כן, הגיע הזמן לחתונה.
אז נראה כאילו עשינו הכל כמו שצריך.. וי קטן ברשימה על כל השלבים השונים שעשינו בתהליך למציאת האושר. אז למה הוא עוד לא הגיע? ואנחנו עוד מחכים.
הרי השגנו הכל למה הוא לא מגיע? עשיתי משהו לא טוב? איפה טעיתי?
זה משהו שאני אמורה להזמין בדואר? לשלוח עם בול את קורות חיי, להראות שעשיתי הכל כמו שצריך ולבקש את האושר שלי?
אני חושבת שהגיע הזמן, שיגיע כבר אני מחכה לו כל חיי, עבדתי קשה, שיגיע כבר.
אבל הוא לא מגיע ואני מתחילה לחשוב שכנראה לא יגיע בחיים.
אחרי הכל האושר בא מבפנים ולא מכמה מוסכמות חברתיות שאמורות לעשות אדם למאושר.
אבל אני מרגישה טוב מבפנים אני באמת מרגישה טוב.. לא?
אני אמורה להרגיש טוב, יש לי הכל השגתי הכל בחיים אז למה אני לא מאושרת?
ואני כרגע, עוד לפני תחילת החיים שלי כבר מוותרת על הסיפוק החמקמק.
יודעת שאצלי זה אבוד.
אצלי הוא יכול לדפוק לי על הראש לרצות לבוא, אבל תמיד משהו יפיל אותו.
תמיד אני אזכר בכמה זכרונות, אזכר בכמה עובדות על החיים שלי ואשאר לבכות במיטה ולהתפלל לקצת, רק קצת אושר.
עד שאפילו התחלתי קצת להאמין בו, לחשוב שאולי חוויתי אותו לשבריר שניה, כשישנתי איתו מחובקת במיטה והרגשתי בטוחה והרגשתי מנצחת, שניצחתי את החיים כי טוב לי ואני מאושרת..
אבל אז הוא פשוט ברח, חיבק אותי לרגע ואז נעלם שוב.
ואני לא חושבת שהוא איי פעם יחזור.
היום אני מנסה להיזכר באותה ההרגשה, איך זה הרגיש באותו הרגע להרגיש טוב להרגיש שמחה, אבל אני לא מצליחה והזיכרון כאילו לא היה.
ואני מעורערת על אותה התחושה שאולי שיקרה לי.
אולי הכרחתי את עצמי להאמין שטוב לי באותו הרגע.
כי איך זה בכלל הגיוני, שאני, אני אהיה מאושרת. כנראה זאת סתם הייתי אזעקת שווא.
ותמיד אמרתי לעצמי, לא לשים אף פעם את האושר שלי בידיים של אדם אחר.
אבל עם האדם הזה הרגשתי טוב. האושר שלי היה אצלו ושמחתי על זה, לפחות כך הוא היה קרוב אליי. לפחות כך האושר היה לידי.
אבל זה מה שקורה כששמים אושר בידיים של אחר, הוא עלול למחוץ אותו עד אין כלום.
ושוב אני חוזרת מהר לאותה תחושת החוסר אונים.
כלום לא השתנה כל השנים האלה.
ואז עולים לי זכרונות מהילדות.
כשהייתי אותה הילדה העצובה שמסתובבת ברחובות ומחפשת את האושר שלה.
והילדה הזאת הבטיחה לעצמה שכשהיא תגדל היא תשיג אותו ויהי מה. היא תשיג אותו.
היום אני רואה כמה איכזבתי את הילדה הזאת.
לא משנה מה עשיתי לא מצאתי אותו אני מבקשת סליחה אני מצטערת.
אני השתדלתי אני מבטיחה.
ואני שונאת את עצמי על האכזבה והכישלון הזה, איך שאחרי כל השנים האלה עוד לא מצאתי נחלה והכל נשאר אותו דבר.
אני זוכרת איך כילדה קטנה האמנתי שכשאני אגדל אני לא אצטרך לסבול את כל השטויות האלה, אני אהיה גדולה מספיק כדי להתגבר על הכל ולהתחיל את החיים, להתחיל הכל בדרך שלי ולמצוא קצת שקט.
זה כל מה שרציתי. זה כל מה שאי פעם ביקשתי.
אבל אני עוד מחכה.
נשארתי אותה הילדה קטנה עם חלומות ומטרות, לא של כסף, אהבה או משפחה,
רק של שקט, נחלה ואולי גם קצת אושר.