זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי

אימא תמיד אמרה לי להיות חזקה. בכל פעם שנשמעה האזעקה היא באה במהירות למקלט שהיה חדרי. היא הייתה מתיישבת לצידי על המיטה ועוטפת אותי בחיבוקה. היא הייתה לוחשת לי בשקט "תקשיבי לכל המטוסים שטסים מעלינו ומרעישים." למרות שידעתי שאלו לא מטוסים, אלא אזעקות ורקטות.
לילה אחד, כשהייתה שוב אזעקה ואבא היה בבית, ישבנו במקלט, מחכים לצפירת ההרגעה.
אני ואימא ישבנו על המיטה ואבא ישב מולנו על הרצפה, אחי הקטן ישן בזרועותיו החזקות. פתאום שמענו קולות נפץ חזרים, חלון התנפץ, החדר רעד.
כשנשמעה לבסוף הצפירה המיוחלת אבא הורה לנו להישאר במקלט, העביר את אחי לידיה של אימא, הוציא את אקדחו ויצא מהחדר.
שתי דקות של שקט כבד עברו, אבא עדיין לא חזר.
קול אזעקה פילח את האויר. היו לנו 15 שניות. היו לאבא 15 שניות.
ספרתי אותן בליבי.
1… 2… 3…
אימא קמה במהירות ונעמדה בפתח החדר.
6… 7… 8…
היא קראה לאבא בקול שבור "רון! רון!"
11… 12… 13…
היא הסתובבה אלינו בפחד, דמעות נצצו בעיניה.
14…
אימא טרקה את דלת המקלט.
15.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.