ילדי אלים- הקדמה:)

הקדמה-

שקט.
דממה.
החדר הלבן בבית החולים דמם כולו ברגע שהמוניטר הפסיק לצפצף.
לאחר רגע רופאים ואחיות נכנסו אל החדר, אחד הרופאים, איש גבוה עם זקן לבן ומאפיר, בדק את אימי.
"שעת מוות: 12:58." הביט בשעונו ואמר.
הרקנתי את ראשי אל רצפת השיש בעוד האחיות לוקחות את אימי אל מקום לא ידוע, בעודי נשאר לבדי בחדר הלבן.
"אתה הייתה הבן שלה, נכון?" שאל אותי הרופא הגבוה, קולו מחוספס וגורם לי להרים את מבטי.
הנהנתי בדממה, לא מסוגל לדבר, או לבלוע רוק, או אפילו לנשום.
"אני כל כך מצטער, נערי. אתה הייתה הקרוב היחיד שלה?" הוא שאל והניח את ידו הגדולה על כתפי המצומקת מחוסר אכילה.
התכוונתי להנהן פעם נוספת אבל בדיוק אז, נכנס אל החדר בחור שנראה בסביבות גיל העשרים לחייו, הוא היה גבוה ממני רק קצת אבל חוץ מזה נראיתי בדיוק כמוהו, אותם עיניים כחולות ושיער זהוב ופרוע. הוא קרן כמו קרן שמש למרות מבטו העצוב.
"אני אביו של הילד." הוא אמר בקול עצוב אך עם שמץ של גאווה.
תוכל לבוא איתי בבקשה לחתום על כמה ניירות בקשר לפטירתה?" שאל הרופא.
האיש הנהן ואני נותרתי מוכה תדהמה.
לפתע הטלפון הנייד שבכיס המכנסיים שלי צלצל.
"כן?" עניתי בקול צרוד.
"תותח, שמעתי מה קרה עם אמא שלך," נשמע קולו של ריק, הסוכן שלי. "אני יודע שזה עצוב והכול, וכמובן שמותר לך להתאבל אבל לא לעיניי המצלמות, הם ינצלו כל חולשה בך." קולו נשמע מקוטע מעט, או שאלה פשוט היו המחשבות שלי שנקטעו.
לא הצלחתי לחשוב על איך לענות לו, במשך שנים הכין אותי ריק לרגע שבו אהיה כוכב, עכשיו כזה קורה אמא שלי מתה מסרטן, האבא המסתורי שלי מופיע ולוקח אחריות והסוכן שלי אומר לי לשדר עסקים כרגיל.
"אני מצטער אבל הילד יוצא לחופשה." אבי, שחטף את הטלפון מידי והצמיד אותו לאוזנו, דיבר בקול תקיף וניתק את הטלפון בלי לחקות לתשובה.
הבטתי בו במבט ספק שואל ספק מופתע.
"אני יודע שהכל קורה מהר מידי, גים. אבל אתה חייב לבוא איתי." אמר אבי, אפולו.
"לאן?" שאלתי באדישות למרות שידעתי את התשובה.
"למחנה."