באת ושינית את כל החוקים עונה 2 פרק 6

פתאום המבט השובבי כבר לא היה, נעלם כלא היה.
הבעת פניו נהפכה לקרה ומאיימת, מה שגרם לרעד קל בגופי.
הוא מכיר את שמי ועכשיו מביט בי כמו על אחד האוייבים הגדולים מרשימת החיסול שלו.
"מאיפה אתה מכיר אותי?" שאלתי מפוחדת, עם גמגום קל והוא הבין שזה הצליח לו, אני מפחדת ממנו.
פחדתי אף יותר כשרגליו החלו לצעוד לכיווני בצעדים קטנים ואיטיים, ממשיך להביט בי בקור, בחוסר רגישות.
עיניו השחורות נראו כמו האופל, בדיוק ממה שהלב שלו עשוי.
הוא נעצר מולי, מביט מקרוב בעיניי וכפות ידיו התאגרפו לשני כדורים כבדים וחזקים.
הוא הולך לפגוע בי?
"ברית, אני מבין שקיבלת את המכתב ששלחתי לך היום." הוא אמר והניח את ידו על הלחי שלי, גילגלתי את עיניי לכיוון ידו המלטפת ופחד עז תקף אותי.
הוא שלח את המכתב, מה שאומר שזה לא אלירן ולא אידור, הוא בן אדם זר שעוקב אחריי.
עוקב אחריי עקב סיבה לא מובנת.
הצלחתי לגמוע את רוקי, בכבדות ובקול.
עיניו הקרות כה הפחידו וגרמו לגופי לקפוא, קיפאון שורף וכואב.
רציתי לברוח, לחזור לשוהם שלי ולשמור עליו מקרוב.
"מי אתה?" שאלתי בשקט.
הוא הוריד את ידו, מבלי להסיט את עיניי האופל ממני.
מחדיר בי את הפחד הגדול שכל כך לא התגעגעתי אליו.
"אין לך זכות דיבור ברית, את עשית מעשה…בואי נגיד מעשה כזה שלא סולחים עליו בקלות." הוא אמר בקול צרוד והבעת פניו נהפכה לכועסת, רותחת ומלאת נקמה.
מעשה?על איזה מעשה הוא מדבר.
התחלתי לעכל שמה שהולך כאן עכשיו ילווה אותי עוד הרבה.
"הוא קירב את שפתיו אל אוזני הימנית, הרגשתי את נשימותיו שהיו חמות מתנדפות על אוזני מה שגרם לצמרמורת לא רצויה בגופי.
"אנחנו עוד ניפגש ברית מרציאנו." הוא לחש בקול צרוד ושוב הצמרמורת הלא רצויה הורגשה ביחד עם הפחד וההבלבול הזה שהרגשתי עכשיו.
אני הייתי חסרת תשובות, לא הבנתי מה הלך כאן הרגע.
הוא איים עליי?מה הוא רוצה ממני.
לקח לי רגע להבין שהוא כבר לא נמצא כאן, בשירותים איתי ביחד.
לשנייה אחת חשבתי שדמיינתי את כל זה והשתגעתי סופית, אך הבושם הגברי שלו הוא ההוכחה שהכל קרה.
שהוא היה כאן ואיים עליי על מעשה שאני בגלל לא מודעת אליו.
נשמתי עמוקות וניסיתי להרגיע את הלחץ שרק גבר וגבר.
יצאתי מהשירותים, התיישבתי בחזרה על הכיסא מול דנה וחיפשתי אותו בכל מקום.
הוא נעלם, הוא הגיע במיוחד בשבילי.
במיוחד בשביל לגרום לי להבין שיש מי שעוקב אחריי ושכנראה עשיתי משהו "רע"
למה הוא כל כך מזכיר את אידור ולמה אני בן אדם שמושך צרות?
ראשי כאב ופשוט ביקשתי חשבון מבלי ליידע את דנה לפני כן.
היא הביטה בי במבט מבין, ראתה את הבעת פניי הסובלת והוציאה כסף מארנקה.
***

"אמא, איך את?" שוהם שאל בדאגה, איך אני אוהבת שהוא דואג לי ככה.
זה מחמם לי את הלב ונותן לי להרגיש כל פעם מחדש שאני לא צריכה אף אחד אחר כשהוא כאן איתי.
"אני בסדר מתוק שלי, הכל בסדר." הסברתי בחיוך, הוא השתתק ולא רצה להכביד עליי יותר.
אני מכירה אותו, אני יודעת שהוא לא מאמין.
אבל אני גם יודעת שעכשיו הוא נתן לי את הזמן שלי לספר לו את מה שמטריד אותי.
הרי מתישהו זה יפתח וייהפך ליותר רציני.
"מה עם שני?" שאלתי, חיוכו עלה אוטומטית ועיניו נצצו.
"אני מאוהב אמא, היא באמת לא סתם בשבילי." הוא הסביר בחיוך מאוהב.
הילד שלי מאוהב, אהבת נעוריו.
"אני שמחה ילד שלי, אני סומכת עליך שזאת מישהי טובה." אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו מאחור.
הוא הנהנן במבוכה והתגאתי שזה הגבר שלי שלא מתבייש ברגשות שלו.
"שני מדהימה, היא אמיתית ותמיד יש על מה לדבר איתה." הוא אמר בחולמניות, הבטתי בו מאושרת מתמיד.
"תשמור עליה, אל תעשה איתה שטויות." אמרתי בטון רציני.
"עליה אני לא אוותר אמא, שני היא מיוחדת." הוא קבע בנחישות, התכוון להביא אותה בכל דרך.
"יופי שוהם, בהצלחה." איחלתי באושר וחיוך רחב.
"תודה מאמא יקרה." הוא אמר ונתן לי חיבוק עוטף וחם.
"הכל בשבילך שוהם." אמרתי וחיבקתי אותו בחזרה בחוזקה ובהמון אהבה.
"טוב אמא, אני הולך לשני עכשיו. אני אחזור בערב." הוא אמר והנהנתי בהבנה.
הוא לקחת את ארנקו והתקדם בהלכתו הגברית שהזכירה לי את אידור כל כך.
הכל בו מעיד שהוא הבן שלו, ההוכחה ניכרת בכל כולו שלאידור יש בן.
"ביי, תשמור על עצמך ותשלח הודעה כשתגיע." אמרתי, נזכרתי באותו אחד שהחליט להיכנס לחיי ללא כל התראה מוקדמת.
מה המהלך הבא שלו, גופי רעד רק מלעלות סיטואציות.
רגע, במכתב רשום משהו על האהבה הגדולה בחיי, מה הוא קשור אליה?
למה יש לי הרגשה לא טובה?
אני כל כך מבולבלת עכשיו.
הוא מנסה לשגע אותי?
הוא רוצה לגרום לי לחשוב שאידור חי?
רגע…אולי הוא חי, אני חושבת שהשתגעתי.
זה לא הגיוני.
אני הייתי שם…אני הייתי שם וראיתי איך קוברים אותו.
לא שכחתי את גופו שהיה שרוע על הריצפה מסביב לשלולית דם ענקית שיצאה מבטנו.
עיניו היו עצומות, הוא שכב ללא רוח חיים ועזב אותי להתמודד עם הכל לבד.
עד שאלירן הגיע, הוא משך אותי משם, גרם לי להשאיר את הגופות של אבי ואידור שם, שרועות על הריצפה.
לא רציתי לעשות זאת, אבל ידעתי שאני אסתבך אם אשאר, ידעתי את זה.
היום אני יודעת בדיעבד שזאת הייתה טעות ללכת, הייתי צריכה להישאר.