המורה למתמטיקה- פרק 8.

"את לא מרוכזת"
"אני כן"
"לקחת את הכדורים שלך היום?"
"אני לא לוקחת רטלין"
"אולי כדאי שתתחילי"
אני מביטה בו בעצבנות בעוד הוא נראה שאנן למדיי, כמו תמיד.
"איך אני אמורה להיות מרוכזת כשאני לא יודעת מה אמרת היום לרוני?" אני שואלת את דור בעצבנות והוא צוחק צחוק מרגיז.
"זה מה שמטריד אותך?"
"כן!"
"אז למה פשוט לא שאלת?" הוא שואל ומתרומם לעמידה.
"למעשה.." הוא ממשיך ומציץ בשעון הגדול שבסלון "היא בטח תתקשר אלייך בעוד…3..2..1"
צלצול הפלאפון שלי נשמע ועייני נפערות לדור שמחייך חיוך מרוצה. מה הוא כבר עשה?
"הלו?" אני עונה לרוני.
"את. לא. מאמינה." היא מתחילה לצווח בהתרגשות.
"מה קרה?" אני שואלת ומביטה בדור בחשדנות כשהוא עדיין מחייך.
"טוב אז נכון שדיברתי עם דור היום?"
"נכון"
"הגענו לפשרה"
"פשרה?" אני מרימה את גבתי.
"כן, הוא הביא לי סטודנט חתיך שילמד אותי, עכשיו יצאתי משיעור פרטי איתו.. נכון שהוא לא דוגמן על כמו דור, אבל אני אסתפק בגיא."
"גיא זה שם של חתיך" אני אומרת ושומעת את דור פולט צחוק. אוי שיט, שכחתי שהוא כאן.
"הוא בסדר, מספיק בשבילי" היא אומרת.
"טוב, אז הכל בסדר בנינו?" אני שואלת.
"ברור" היא אומרת ואני יכולה לראות אותה מושכת בכתפיה מבעד לפלאפון בשאננות.
"מעולה" אני אומרת ושומעת את דור מכחכח בגרונו, אני מביטה בו והוא מסמן לי עד השעון שבידו.
"טוב רוני אני חייבת ללכת, נדבר?"
"נדבר, צ'או יס" היא אומרת ואני מנתקת.
אני מביטה בדור והוא בי, הוא מחכה שאני אגיב אבל אני מנסה להתאפק.
מה שלא ממש הולך כי לאט לאט חיוכי נחשף ואני צוחקת, שנינו צוחקים.
"טוב אתה גאון אתה יודע את זה?" אני אומרת. הרי זה גאוני, הוא ידע שהיא לא באמת רוצה שיעורים פרטיים, אלא מורה צעיר וחתיך. והוא לגמרי סידר לה את זה.
"הו הו הו" הוא מרים את גבותיו בשעשוע, "האם זאת מחמאה יצאה מפיה של גברת פרח?" הוא שואל ומתקרב אליי.
"אולי" אני צוחקת והוא מתיישב לידי.
"אנחנו צריכים להמשיך" הוא אומר בעדינות, עדיין מחייך.
"לא" אני אומרת "בוא נעשה הפסקה"
"עשינו כבר חמש הפסקות"
"אחת אחרונה" אני אומרת ושורקת לטוטו שרץ מאחד החדרים עם נעל בית בפיו.
"לא אתה לא רציני" דור נאנח וברגע שטוטו מגיע אלינו הוא ממהר לחטוף לכלבלב הקטן את המשחק החדש שלו מהפה.
אני מרימה את טוטו ומניחה אותו על רגליי.
"אז למה קנית את טוטו?" אני שואלת ומלטפת את טוטו.
דור מושך בכפתיו "לא אני קניתי אותו" הוא אומר ואני מרימה את גבותיי, מופתעת.
אוקיי.. אינפורמציה חדשה.
"אז מי קנה אותו?"
הוא מביט בי ומתלבט אם להמשיך לדבר, לבסוף הוא מחליט להתחיל.
"אחותי הקטנה, כשעברתי לכאן אז..אז היה לה מן שיגעון כזה שהיא פחדה שאני אהיה לבד."
אני מחייכת "אחלה אחות".
"כן" הוא צוחק, "לא ראיתי אותה הרבה זמן".
"למה אתה לא מזמין אותה לכאן?"
"זה מסובך"
"מאיפה עברת?"
"תל אביב"
"למה לעזאזל עברת מתל אביב לחיפה?"
הוא מגחך ומושך בכתפיו, שרוי במחשבות "הייתי צריך להתרחק ולסדר לי כמה דברים בראש."
אני נשארת שקטה, אני רוצה לשאול עוד, לדעת עוד על המורה המסתורי שלי למתמטיקה, אבל משהו חוסם אותי.
"מה איתך?" הוא שואל פתאום.
"מה איתי?" אני מתעוררת ממחשבותיי.
"מה הסיפור שלך?" הוא מגחך.
אני מגחכת גם ומושכת בכתפיי במרירות "אין משהו מיוחד" אני אומרת.
כשהוא ממשיך להביט בי אני פשוט מתחילה לדבר, "ההורים שלי גרושים, הם תמיד רצו להתגרש, כבר מאז שנולדתי. אבל הם תמיד חיכו שאני אגדל, הם לא רצו שאני אהיה ילדה קטנה עם הורים גרושים, אבל לא היה להם בעיה להזכיר בפניי כל הזמן את העובדה שהם יתגרשו יום אחד. לא היה להם בעיה להפיל עליי את האשמה בכל ריב וריב שלהם. תמיד קיוויתי שזה איכשהו יסתדר.. אבל זה אף פעם לא קרה." המילים זורמות ממני בקצב מסחרר בעוד מה שרציתי להגיד זה רק את שלושת המילים הראשונות.
פאק יסמין. תהיי מאופקת. הוא המורה שלך למתמטיקה לא הפסיכולוג שלך.
אני משחקת באצבעותיי, מתביישת להרים את מבטי אל דור.. הוא בטח לא מבין מאיפה נפלתי עליו.
"בגיל 15 ההורים שלי זרקו אותי מהבית" הוא מתחיל לדבר להפתעתי.
"הם לא יכלו לסבול אותי יותר. אני לא יכולתי לסבול את עצמי יותר" הוא ממשיך ומושך בכתפיו, נזכר.
"לא הייתי לומד, הייתי מפריע, מעשן, הורס הכל. אז הם פשוט זרקו אותי.. הכינו לי תיק ואמרו לי לא לחזור עד שאהיה בן אדם. ברחתי לנמל, ישבתי שם וקיבצתי נדבות כמו הומלס במשך שבוע שלם" אני מרימה את מבטי אל דור, הפעם הוא זה שמשחק באצבעותיו. העיניים ירוקות שלו מדהימות ונוצצות כשהוא ממשיך לדבר.
"היה לי מזל, כי בדיוק אחרי שבוע עברה בנמל מישהי, היא לא הייתה ישראלית.. למעשה.. היא הייתה סוכנת דוגמניות. היא נעצרה לידי, אמרה לי משהו באנגלית וציפתה שאני אגיב בחזרה" הוא צוחק כשהוא נזכר בזה וגורם לי לחייך גם.
"כשהייתי בן 15 לא ידעתי מה היא אמרה, היום כן, היא אמרה שאני 'פלא שחייב להראות לעולם'. היא חזרה אחריי שעה עם האמרגן הישראלי שאצלו היא התארחה, הוא הסביר לי שהיא חושבת שאני נראה ממש טוב ושהיא רוצה שאני אדגמן אצלה" הוא אומר ובמילים האחרונות הוא נראה דיי מובך, כנראה כמו אז..
"והסכמת?" אני מצייצת.
הוא סוף סוף מביט בי והחיוך שלו.. אוקי אני לגמרי יכולה להבין את הסוכנת האמריקאית…
"קפצתי על ההזדמנות" הוא אומר ומרגיש יותר נינוח "אבל היו לה תנאים: אני חייב לדעת אנגלית, אני חייב לסיים תיכון עם בגרות מלאה. היא מימנה הכל. היא הצילה לי את החיים" הוא אומר. "וכשהתחלתי ללמוד, נתקלתי בפעם הראשונה שלי במתמטיקה, במספרים, בהכל, והתאהבתי במקצוע.."
אני לוקחת לעצמי כמה שניות לעכל את כל המידע החדש שגיליתי על המורה שלי למתמטיקה.
"טוב… הסיפור שלך הרבה יותר טוב משלי." אני מצליחה להגיד והוא צוחק.