אלאדין פן- פרק 5 "הסיפור של אוגוסט ודיקון- חלק א' "

אלאדין הביט מול מראה קטנה שנתלתה בחדר הוריו. הוא הבריש את שיערו הג'ינג'י- בלונדיני שהגיע עד לכתפיו ואסף אותו לזנב סוס קטן. לאחר מכן הוא לבש מעיל שחור שהגיע עד לאגנו מעל חולצה ירוקה ורופפת.
"קדימה!" מלמל בכעס בעוד הוא נאבק בכפתור מכנסי הג'ינס שלבש. "תן לי לעזור". אמרה אמו, וונדי, ברוגע והתקרבה לעברו. "מה קרה שאתה כל כך משקיע בעצמך אלי?" שאלה ברוגע בעודה מכניסה את הכפתור השני של המכנס למקומו. "יש מסיבה אצל בראד פניקסון." אמר באדישות. "חשבתי שאתה לא אוהב מסיבות." אמרה וונדי מופתעת וסידרה את צווארון מעילו. "אני לא." חיזק אלאדין את דבריה. "אז למה אתה הולך?" שאלה והניחה את ידה על כתפו. "קיווי שיכנע אותי, הוא אמר שנהיה מקובלים אם נלך, וזו הזדמנות". אמר וגלגל את עיניו.
"אני מבינה שאתה לא משוכנע עד כדי כך". אמרה וונדי וחייכה בנחמה. "אתה לא חייב ללכת, קיווי יבין". הוסיפה לדבריה. אלאדין רק שתק, הוא ידע שאמו צודקת ושזה לא מקומו בין המקובלים, וגם אם לא אמרה זאת במפורש, הוא ידע שלזה היא מתכוונת. "זה בסדר." סיכם את מחשבותיו בשתי מילים אלה. "אני אסתדר, והאמת שאני חייב ללכת." אמר קצרות, וצעד במהירות אל דלת הבית. "להתראות חומד." אמרה וונדי ונופפה לעברו לשלום. "להתראות." השיב ויצא מהבית.

***

דיקון בחן את פניה של אוגוסט במבט לא מאמין. "את… פה." שבר את הדממה ששררה בחדר. "דיקון, אתה באת להציל אותי, אתה באת לחזור לטפל בי". אמרה ופניה אורו. אוליבר הביט בהם צמא למידע. "אז זה נכון". מלמל ומבטו נדד בין השניים, "אתם מכירים."
אוגוסט הביטה באוליבר והנהנה. "דיקון הוא המושיע שלי". אמר בתמימות. "בכל פעם שנפצעתי הוא ריפא אותי, בכל פעם!" הכריזה בגאווה.
"כן." מלמל דיקון וניסה להסתיר את החיוך המרושע שנפרש על פניו "בכל פעם…"

-לפני שנתיים-
ילד בן שלוש עשרה, בלונדיני עם עיניים כחולות ובגדים מרופטים טייל ברחובות, בידו סכין מושחזת ומלאה בדם. הו, כמה שהילד אהב את הדם שעל הסכין. נשמע כמו תחילתו של סיפור אימה, נכון?
בדיוק.
הדם שעל הסכין לא היה שלו, בטח לא של הוריו, הרי אותם הוא רצח כאשר היה בן שבע. לא, לא שלהם הדם, גם לא דם חבריו היה, אלא דם זרים, כן, בדיוק כך, דם זרים תמימים שנשמו לא כרצונו של הילד והלכו בגב זקוף במקום בגב כפוף, מבחינת הילדון אלו היו עבירות שעונשן מוות בייסורים, רק בעלי המזל הרב ביותר נרצחו ללא כאב, מדקירה פשוטה בלב.

הוא התהלך ברחובות העוני, בהם גרים אנשים שקל להפתיע אותם ולסיים את חייהם בשניות ספורות. בשביל הילד הם היו צעצועים זולים, האנשים החשובים יותר, היו יקרים יותר.

הילד המשיך להסתובב ברחובות, מחפש קורבן חדש. מזלו שיחק לו והוא מצא מישהי, שנראתה מבוגרת ממנו, יושבת על שפת אחת המדרכות ומזמזמת שירים. הוא הביט בה והבין שהיא בשר טרי, בשר טרי שמוגש על מגש מכסף.

"היי". אמר לה, עם חיוך תמים של ילד בן שלוש עשרה על פניו, וממש לא של רוצח. הילדה הסתובבה והביטה בו בעיניה הכחולות, עיניים שאפשר לטבוע בהם. "היי." החזירה לו בנימה ידידותית. היא לא חושדת, חשב. "אפשר?" שאל באותה התמימות. הילדה הנהנה וטפחה על אזור די נקי לידה. "שב." אמרה וחייכה. הילד ישב והם החלו לשוחח, הוא תופף על סכינו והמשיך לשחק את הילד התמים.
"אז… את מהאזור?" שאל כבדרך אגב. "אני לא ממש גרה במקום קבוע, אני… מסתובבת." הסבירה. הוא הנהן בהבנה.
"לא אמרת לי, איך קוראים לך?" שאל , סוטה מנושא השיחה. "אוגוסט, אוגוסט וויט". ענתה בביטחון והושיטה את ידה לעברו. "נעים מאוד אוגוסט, שמי דיקון, דיקון קרייבון". אמר ולחץ את ידה. השניים המשיכו בשיחתם, הם דיברו על החיים של השניים שבאופן מפתיע דמו אחד לשני, שניהם יתומים וחיו הרבה זמן ברחוב. כאשר אוגוסט שאלה את דיקון על מוות הוריו הוא ענה כבדרך אגב "עזבי, זה נושא רגיש." כי פחד שתתרחק כאשר תשמע שרצח אותם. אתם בטח חושבים לעצמכם שעכשיו דיקון יתאהב באוגוסט והם יחיו באושר ואושר כנגד דרך הפשע. אך דיקון לא האמין בדרך האושר, להפך, הוא גילה שאוגוסט תמימה והחליט להשתמש בתמימות זו נגדה.
הוא החליט שהיא הצעצוע החדש שלו.

לאחר שגמרו לשוחח אחד עם השני, דיקון קירב את פיו לעבר אוזנה של אוגוסט. "רוצה לשמוע הצעה?" שאל ואוגוסט הנהנה. "אבל את מבטיחה לא לצחוק עליי?" ניסה למתוח את השיחה. אוגוסט הנהנה בציפייה. "אז ככה…" אמר שומר אותה במתח.
"אני מטייל לבד המון זמן, ודי משעמם לי…" לאוגוסט הייתה תחושה מה הוא עומד לאמר, ובאופן מפתיע אהבה את כיוון דבריו. "תרצי לחבור אליי, שנצא למסע ביחד?" הוא אמר כל מילה בנפרד לאט. פיה של אוגוסט נפער, ולמרות שצפתה את הצעתו הייתה עדיין מופתעת. "אני ואתה, לבד?" שאלה. דיקון הנהן. "אין לך מה להפסיד, את תהיה מוגנת אצלי". אמר ברוגע.
"איך אתה יודע?" שאלה באי בטיחון.
"אני יודע כי…" הוא בחן שאין אף אחד בסביבתם לפני שהמשיך לדבר. "כי יש לי כוחות ריפוי." אמר קצרות. אוגוסט החניקה צחוק, אך זה היה בולט מדי והיא התנצלה מיד. "סליחה" אמרה "זה פשוט נשמע… בדיוני." דיקון חייך וקירב את ידו לסכינו, הוא הוציא אותה ממקומה, נידן קטן בחגורתו. הוא קירב אותה לידה של אוגוסט ולפני ששמה לב שרט את אצבעה. "מה אתה עושה?" נרתעה ונאנקה מכאב. "חכי רק רגע, אל תזוזי". הרגיע אותה והחזיר את הסכין למקומה. לאחר מכן הוא הושיט שתי אצבעות, האמה והאצבע, לעבר החתך, הוא הניח אותן עליו ועצם את עיניו. "זה קצת יכאב." הזהיר את אוגוסט. לאחר כמה שניות אור זהוב החל לזרוח מהפצע, אוגוסט בתגובה צעקה בקולי קולות, נאנקת מהכאבים. "תפסיק!" צעקה "בבקשה…" דמעה ירדה במורד לחיה. דיקון לא מש ממקומו, הוא רק הזיז את אצבעותיו ולפתע עורה של אוגוסט עטף את הפצע והיא נרגעה. לבסוף דיקון פקח את עיניו, אוגוסט בחנה את ידה הבריאה.
"זה נכון." אמרה ולא הפסיקה לבחון את ידה. "אתה באמת יכול לרפא."
"אני יודע". אמר והרים את פניה של אוגוסט מידה עם ידו. "עכשיו תוכלי להצטרף אליי?" ששאל מלא תקווה מזויפת, כאילו לא יוכל לרצוח אותה בשניה שתסרב להצעתו. אוגוסט הביטה בדיקון ואז בידה הבריאה, ואז שוב בדיקון.
"כן". אמרה לבסוף. "אצטרף אליך."