להיות אנושי
אני שונא אותו. מה שהוא הזריק לי. אני חי עכשיו במאבק תמידי עם עצמי להישאר שפוי. גלי הזעם האלה נגד העולם וכל עוול קטן שהם עושים למישהו או משהו נותן לי את הצורך להרוג. לנשוך את עצמי לגדול לגובה 15 מטר ולאכול אותם. זה מכרסם בי.
אני הולך ביער וחושב. אני לא מסוגל להיות באזורים מיושבים אני אאבד שליטה אני בטוח.
מחפש פתרון למחלה הזאת. הקללה הזאת. ושוב הכעס הזה. המדען ההוא שאני אפילו לא יודע את שמו. אני פתאום רואה זאב גוסס. חיה כל כך חזקה ולוחמת נחנקת משקית ניילון פשוטה והכל בגלל חוסר זהירות של מישהו.
עכשיו כל הכעס על כך שהמשפחה שלי נטשה אותי, החברים שלי ברחו, ואפילו החברה שלי נרתעה ממני.
אני כבר לא שולט בעצמי. אני גדל וגדל. אני רץ במהירות מטורפת לכיוון העיר. הטבח שקורה שם לא יאומן. הם לא הצליחו לעצור אותי. הרגתי את כולם. עכשיו זו עיר רפאים.
לעולם אשאר מפלצת. הם עשו אותי כזה.
תגובות (2)
OMFG!
מתקפת הטיטאנים!
איזו גאונות!
אני ישלח לך את הביקורת שלי כסופרת יותר מאוחר, אין לי זמן להשקיע בביקורת רצינית.
עוד פאנפיקים הידד!
לא"ש ^^
תודה!! משום מה אני לא מקבל צפיות כמעט אבל אני עובד על פאנפיק ללב פלדה ועוד סיפור ארוך אחר פרי דמיוני שאני מקווה שיצליחו