אלאדין פן- פרק 4 "לא נכנסים עם נשק"

אוליבר תמיד תהה איך נראה ארמון שכולו רשע, וכשנכנס לארמון מעסיקו, הוא הבין. חושך, בעיקר. והרבה דיכאון.אוליבר נהג לשנוא את התחושה הזו, אך לאחר יום אחד בלבד ששכן בתוך ארמון מעסיקו, למד להכיל את תחושת הדיכאון ואף לאהוב אותה. גם עכשיו, כשהתהלך במסדרון האפל, הרגיש תחושה טובה ומצמררת של רוע.

בעוד הוא צעד במסדרון הארוך, מחשבותיו נדדו בין אוגוסט לדיקון, הוא לא ידע עליהם הרבה, רק ידע כי הם לא פגשו זה את זה עוד, אוליבר ידע זאת כתוצאה מהאזנה לאחת השיחות של יועצי מעסיקו, אדם רב מעלה, מתון ועם הרבה כוח. אוליבר זכר את אותם המילים, "אסור שדיקון יפגוש את אוגוסט, ברגע שיבין שהיא כאן, הוא יברח מיד". אוליבר תמיד חשב האם כן להפגיש אותם ולכבול אותם בחבלים, כך שיהיה יותר כוח לארמון, אך לאחר דקות ספורות אוליבר היה יורד מהרעיון ומנסה להשכיח אותו ממוחו.
.

"אוליבר!" צעקה קטעה את מחשבותיו, אוליבר הרים את מבטו, זה היה דיקון. הוא לבש מכנסים עטורי שלשלאות ומעיל ציידים כהה מעל חולצה שחורה. שיערו הבלונדיני שעד לא מזמן היה אסוף לצמה אדוקה וקצרה, עכשיו התפזר על גבו ברשלנות."מה קרה?" ענה אוליבר באדישות והתקרב לעברו. "אתה יודע מה קבעו היום בישיבת הצבא?" שאל בנימה כעוסה. "אני יודע, הם רוצים לחטוף את פיטר פן". ענה אוליבר, והניף את ידו לעבר דיקון, מבטל את דבריו שעמד להגיד. "חכה רק רגע, יש לי כבר תוכנית. " אוליבר ידע שזה הרגע להפגיש בין אוגוסט לדיקון. הוא ידע שמעסיקו לא יעשה לו דבר אם הפגשתם תהיה למען ממלכתו. "כדאי שתדבר, אחרת אני אדאג שאף אחד לא יצא אל פיטר פן"… האיץ בו דיקון ותופף על נידן קצר שנתלה על מכנסיו ובתוכו פגיון כסוף. "אנחנו עומדים לחטוף את פיטר פן, לבד!" עיניו של דיקון אורו וחיוך נפרש על פניו. "רק אני ואתה חוטפים את פיטר פן? נשמע נחמד…" אמר משועשע והתקרב לעבר אוליבר. "אני, אתה ועוד מישהי." הוסיף אוליבר, מנסה להשכיח את פרט זה מהשיחה. אך דיקון לא טיפש. הוא האיץ את צעדיו לעבר אוליבר ורכן לעברו באיום. "אתה מוסיף לצוות שלנו… בת?" שאל מופתע וכעוס. "תרגע דיקון, היא בת חכמה, היא תעזור לנו, קדימה כדאי שתכיר אותה…" אמר אוליבר והסתובב לעבר המסדרון שמוביל לחדרה של אוגוסט, בלי לחכות לתגובתו של דיקון. והוא, לאחר שהבין שאין למה להתווכח עם אוליבר, החל לרוץ על מנת לצמצם את הפער שהיה ביניהם.

***

אלאדין תופף על מחברתו האפורה בעצבנות, מחכה בציפייה לצלצול שישחרר אותו ואת בני כיתתו להפסקה. "קדימה". מלמל. הוא הביט במחוגי השעון החומים עוברים בין הספרות.
"ולסיום". קולו של מר אנדרוס הדהד ברחבי הכיתה. "תתאמנו על כשפי הטבע בעמודים שלושים וחמש ושלושים ושש בחוברת העבודה". אנחות אכזבה נשמעו ברחבי הכיתה, מר אנדרוס לא ייחס להן חשיבות רבה אלא רק הביט בתלמידים בעוינות.
לאחר דקות ספורות, צלצול הפעמון נשמע ואלאדין רץ במהירות לעבר החצר. קיווי ישב על אחד מספסלי העץ וגילף מקל עץ קטן עם סכין חדה. "אלאדין!" קרא כאשר הביט בחברו מתקרב לעברו. אלאדין חייך בשמחה והתיישב לידו. "מה רצית להגיד לי בכיתה?" שאל בסקרנות. חיוך שחשף טור שיניים ישרות ולבנות נפרש על פניו של קיווי, כאילו חיכה לשאלה זו זה שנים. "אז ככה…" החל להגיד והעביר את ידו בשיערו החום בהיר בהתרגשות. "בראד מארגן מסיבה אצלו בבקתה, הוא הזמין את כל הכיתה!" אמר בהתרגשות, עיניו החומות נצצו, דבר שקורה לקיווי כשהוא מתרגש במיוחד. "נו?" שאל אלאדין באי הבנה. חיוכו של קיווי נמוג, מאוכזב מבורות חברו. "אנחנו חייבים ללכת!" הסביר את עצמו, מנסה בקושי רב לשמור על התלהבותו. אלאדין הניד את ראשו לשלילה. "אני מצטער קיווי…" אמר בצער "אבל אני לא מעוניין". קיווי הניח את ידו על כתף חברו. "אלאדין, זו הפעם הראשונה שאנחנו מוזמנים למסיבה של מלך הכיתה, אנחנו חייבים ללכת!" אמר וחייך בנחמה. אלאדין חשב כמה דקות, הוא וקיווי לא מקובלים למרות מעמדו של אביו ובאמת זו הזדמנות פז בשבילם להיות מקובלים.
"נו טוב…" אמר אלאדין לבסוף. "יש! אתה לא תצטער על זה אלאדין!" אמר קיווי ובילגן את הרעמה הספק בלונדינית ספק ג'ינג'ית של חברו. "רק תפסיק לשחק לי בשיער, בחורה!" צחק עליו אלאדין ועשה את עצמו מורח לק כמחווה להתנהגות הנשית של חברו. "הי!" צעק עליו קיווי ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

***
דיקון ואוליבר עמדו בפתח הדלת.
"קדימה אוליבר, למה אתה מחכה?" שאל דיקון באי סבלנות והושיט את ידו לעבר ידית הדלת, אך אוליבר חסם את דרכו. "מה העניין?" שאל דיקון באי הבנה. "קודם כל תביא לי את הפגיון שלך." אמר אוליבר ברוגע והצביע לעבר נידן פגיונו של דיקון. "מה? מספיק עם השטויות אוליבר, קדימה, תן לי לפתוח את הדלת." אוליבר הניד את ראשו לשלילה ופרס את ידיו לצדדים. "קודם הפגיון." התעקש והצביע על הנידן פעם נוספת. דיקון גלגל את עיניו ושלף את הפגיון הכסוף, הוא העביר אותו אל ידו של אוליבר. "עכשיו אתה יכול לפתוח?" שאל דיקון. אוליבר הנהן ופתח את הדלת.

אוגוסט נגלתה לעיניהם, יושבת צמוד לשולחן הכתיבה שבחדרה, אוכלת ארוחת צהריים. חריקת הדלת שנפתחה הבהילה אותה והיא נפלה מכיסאה ברשלנות. דיקון הביט בה עם פה פעור. הוא פסע באיטיות לעברה, בודק שזו באמת היא. "אוגוסט?" שאל באי ביטחון ורכן מעליה. אוגוסט נעמדה וניקתה את חצאיתה האפורה, היא הרימה את מבטה בחשש לעבר מקור הקול המוכר שהגה בשמה, כאשר ראתה אותו, היא בקושי יכלה לדבר.
לבסוף היא פלטה מפיה את המילים הראשונות שעלו בדעתה.
"דיקון, חזרת."