זהו סופה של כל בועה

"אני רוצה לשלוח תמונה לנטלי" אמרתי ונכנסתי למסנג'ר של פייסבוק כדי לצלם תמונה לבת דודתי. "לא יודעת, תני לי רגע לארגן את עצמי" אמרה מיכל.
"מה אכפת לך היא גרה בכלל במיאמי, מי יראה את זה בישראל?" שאלתי ברטוריות.
"טוב" אמרה מיכל ותוך רגע הצטלמנו. שירה בכלל הסתכלה על אלמוג שלא הרגישה טוב, סתיו חייכה אך יצאה לה פוזה קצת עקומה, עמית יצאה… טוב די קרוב למושלם ואני יצאתי קצת מוזר…
הסיגליות (סיגל ש. וסיגל ו.) היו שקועות במשחק בטלפון של אחת מהן ולא שמו לב בכלל לתמונה, אבל למי אכפת, זה רק לנטלי.
כך התחיל הערב שלנו. כולנו סביב שולחנו מחוברים בסניף של אמריקן פיצה במושבה קטנה. נהנות, עומדות לנהל שיחה "רצינית" על מחלוקת בינינו.
ערב רגיל סך הכול, אוכל, מריבה וכיף. למרות שהערב הזה, אף שהתחיל כל כך רגיל, לא הסתיים בדיוק כפי שהערבים הללו תמיד מסתיימים… הפעם, הוא הסתיים קצת שונה.
לקח לנו זמן להזמין את הפיצות, חלק הזמינו מהר וחלק לאט ועד שכולן קיבלו את הפיצות שלהן, כולן כבר היו שקועות בשיחות על דברים אחרים במקום מה שהיינו אמורות לדבר עליו **המתנה**. חלק מהבנות הרגישו מקופחות לאור העובדה המצערת שלא קיבלו מתנה או שלא עשו להן מסיבה או שום דבר אחר למעשה.
אני מבינה את הרגש הזה, מאוד לא נעים כאשר לא עושים לך דבר, אבל לפעמים ככה זה קורה. זה לא אומר שצריך להשלים מתנות משנה שעברה, זה אומר שצריך להשקיע יותר השנה בבנות הספציפיות שבאמת לא קיבלו דבר ובכך לפצות את חיסרון המתנה.
אבל לקנות מתנה או איך שהן קראו לזה "השלמת מתנות?" לא ממש התחשק לי לקנות לילדה שתי מתנות בשנה, יש לי מספיק חברות להוציא עליהן כסף.
אכלנו בהנאה את הפיצות שלנו, לאט מהר, פשוט אכלנו. סיגל ש. הזמינה פיצה עם זיתים בעוד אני הזמנתי עם פלפל ובצל. ניסינו לעשות את השיחה בתוך הפיצרייה אבל זה לא עבד בדיוק…
את הפיצרייה עזבנו ברגע שכולן סיימו לאכול ולא רצינו להמשיך להרעיש במקום אז יצאנו לפארק הקרוב. נחמד שם, אבל תמיד הוא מלא בשיכורים ומעשנים אז פחות נעים…
אבל למרבה הפלא, היה שם ריק. כלומר, לא ריק "כמעט אף אחד לא היה שם", הפארק היה *ריק*. טוב, מלבדנו, שמונה הבנות שעמדו לעשות שיחה ובמקום זה שוחחו על דברים אחרים.
וכמובן עומר ורן שהיו במקרה על הנדנדות. אז סיגל ש. הלכה את עומר שהוא החבר הכי טוב שלה ועמית הלכה אל עומר שהוא החבר שלה ואלו התחבקו וניסו לחמם זה את זה בעוד סיגל ש. עברה אל רן והחלה לנהל איתו שיחה.
רן הוא חבר טוב מאוד של התאום של סיגל, יניב. שניהם גולשים ביחד זה זמן רב.
הכול היה טוב ויפה, בשלב מסוים החלטנו שכדאי כבר להמשיך בשיחה. בחוץ היה מקפיא. בנות עם שלוש שכבות רעדו מקור וביקשו ללכת הביתה ובכל זאת מסיבה לא ברורה, נשארנו שם והתיישבנו על מתקני הפלסטיק הקפואים בתקווה שיתחממו ויחממו אותנו, לא כל כך הגיוני, אבל קיווינו.
אז קפאנו וניסינו לדבר. רוב הזמן התפרצנו זו לדברי השנייה, דברים שלא יכולנו לשמור בבטן כי הם היו קשורים למה שנאמר בדיוק ברגע ההוא ולא למה שיאמר בנושא בעוד דקה, אז לא אף אחת לא יכלה לחכות לתורה ובעוד זו מתחילה לדבר גם זו וההיא נזכרה שגם לה יש דבר מה להוסיף.
היה קצת בלגן, אך איכשהו בתוך הכאוס מצאנו את חוף המבטחים שלנו, מצאנו את הסדר והשקט הנפשי. אל תשאלו אותי איך, כל אחת צחקה, צעקה או דיברה באותו הזמן, אבל בנקודה מסוימת הייתה לאווירה הרמוניה קלילה של חברות. מוזר? לא ברור? כן זה בטוח אנחנו.
הערב המשיך לו ואנחנו המשכנו לדבר (קצת יותר מתורבתות), אמרנו דעותינו ומחשבותינו על העבר והעתיד ואז סיגל ש. ענתה לשיחה מאמה שאמרה לה שהיא מחכה לה במכוניתה.
כיוון שהיא הייתה הטרמפ שלי הביתה כדי להגיע לפני העוצר שהורי קבעו לי במפתיע, הלכתי עימה. לא חיבקתי אף אחת לשלום. אני חושבת שלא היה זמן או כוח לעשות זאת. בנוסף היה מאוד קר. מאוד מאוד קר, אז למרבה הפלא לא היה חשק, אבל באמת בעיקר לא היה זמן.
הגעתי הביתה קצת לפני הורי שהיו בדרך מהצגה ופגשתי באחי הגדול במטבח. דיברנו דקות אחדות ואז קשרתי את כלבתי ברצועתה ועמדתי להוליך אותה ברחוב כששמעתי את הורי בחניה של הבית מדברים עם שכנתי, גאיה.
יצאתי החוצה עם הכלבה והורי אמרו לי שאני יכולה ללוות את גאיה למישהו, לא היה לי אכפת. אני וגאיה היינו פעם חברות טובות, אבל לא הסתדר. כל אחת פשוט הלכה בדרך שלה וזה בסדר. אז ליוויתי אותה למי שמאוחר יותר התגלה כילד חדש בכיתתנו, אף שגם אני נחשבת לילדה חדשה (אף שזה לא מרגיש כך).
דיברנו מעט והיה זה נחמד ביותר, דיברנו על בית הספר, חופשת חנוכה, כל העבודות שצריך לעשות ועל ימי הולדת וחברים. בדרך גם פגשנו שלושה ילדים חוזרים ממגרש כדורסל, הכרתי אותם. רועי, תומר ושחר, רועי ותומר הם בכיתתי.
המפגש ערך כשנייה אחת ולא כלל חיבוק או כל דבר יותר מחיוך קטן ו"שלום" אחד מצידי. אז המשכנו בלילה הקפוא שבו גאיה המשיכה לרעוד ולטעון שהיא קופאת, ובצדק היא קפאה. אני לעומתה למדתי מהפארק בו הייתי עם חברותיי שהסוודר שלבשתי והסווטשרט מעליו לא הספיקו, אז הוספתי מעיל ועכשיו היה לי חם ונעים.
ליוויתי אותה בחזרה לביתה שנמצא שני בתים מעליי ואז הלכתי עם הכלבה שלי למחזור, שם יש שטח ירוק פתוח בו הכלבים יכולים לעשות את צרכיהם ללא הפרעה או קנס לבעלים.
עדיין היה קר מאוד. טיילתי איתה כעשר דקות נוספות בהן נזהרתי לא לדרוך על נחשים ושמתי לב ביתר זהירות לכל רחש ורעש (שיכל להיות תן או חזיר בר) שהיה במה שנותר מחורשתי האהובה.
אתם מבינים, לפני כמה שבועות החלו לכרות את העצים בחורשה ולא להשאיר כמעט דבר. מה נותר ממנה עכשיו? בעיקר גזם וערימות חול. אה כן, והמון חיות בלי בית, אבל למי אכפת מהן נכון?
בסופו של דבר חזרתי הביתה ולפתע הוא היה חם יותר מכפי שהיה קודם, כנראה בגלל שבחוץ פשוט קר יותר באופן דרסטי מאשר בתוך הבית. היום התחלנו להפעיל את ההסקה, עד כה ישנתי עם חולצה ומכנס ארוכים, שמכת פליז ושמיכת פוך וקמתי בבקרים עם קור קל. בתקווה עכשיו יהיה לי יותר נעים.
פתחתי את הוואטסאפ כדי לראות אם יצא משהו מהשיחה המתוכננת. האם הן סיכמו דבר מה? או שמא עלינו להמשיך בשטות המתמשכת. התגובה שהייתה היא שלא סיכמו כלום ושהן לא מוכנות להיפגש יותר בפארק או בכל איזור הקרוב לפארק כי יש להן טראומה משם.
בהתחלה הייתי בטוחה שזה בציניות ושהן צוחקות אז זהו לא היה המקרה. שתי בנות החלו להוריד את עצמם בבום אחד גדול. "בגדתי באמון שלי", "בגדתי בו", "אני לא מאמינה שעשיתי את זה, אני כל כך מאוכזבת מעצמי…" כל מיני משפטים נוראים. "אני חרא בנאדם".
"מה קרה?, סימסתי בקבוצה. "אני עייפה מידי מכדי לספר" ענתה אחת. "אני לא רוצה להיכנס לזה זה סתם יבאס אותי.." כתבה אחרת. עזבתי את הוואטסאפ והרמתי טלפון לסיגל ו. כדי שתספר לי מה קרה. היא סיפרה לי שזיו הגיע שיכור לפארק והבנות קצת נלחצו ורצו להתרחק.
לפתע הוא הקיא על הרצפה וחלק מהבנות הלכו, בעוד שחלק מהבנות נשארו כדי לעזור לו. לפי מה שסיגל סיפרה לי רק מיכל ואלמוג נשארו כדי להציע עזרה וכל השאר הלכו. כולל היא.
במצב כזה יש כאלו שקופאים וגם זה בסדר, במקרה הזה לפחות. הוא כנראה לא היה במצב קריטי וגם אם כן, החבר שהיה לצידו אמר שהוא ייתן לו לשתות מים וייקח אותו הביתה, הוריו יטפלו בו.
מיכל ואלמוג חזרו אל שאר הבנות והחלו לצעוק ולריב איתן על תגובת ההסתייגות שלהן. הבנות כמובן אכלו את עצמן מבפנים, או כך הבנתי.
חזרתי לוואטסאפ ואז התעצבנתי שהן אמרו שהן לא רוצות לספר מה קרה (בולשיט) אבל לכתוב מאה הודעות כדי לעודד את מצב רוחן של הבנות שהפנו עורף אל זיו! שהלכו משם במקום לעזור!! הבנות האלו בסוף קיבלו את הנחמה.
כמובן שיש להן תירוץ די טוב, המצב היה מלחיץ וזה לא בדיוק הרגל עבורן להיתקל במקרי שיכרות של ילדים משכבתם והן ידעו שהתגובה שלהן לא הייתה בסדר.
ובכל זאת, כעסתי שהן יכלו למצוא כוח לעודד את הבנות שלא עזרו לזיו, אבל לא לכתוב פסקה אחת על מה שקרה. כעסתי מאוד. אני עדיין כועסת.
אבל אני לא אומר שום דבר, לפחות לא עכשיו. אם אומר עכשיו אהיה חסרת רגישות ואם אומר אחרי זה הן יחשבו שאני סתם יוצרת עוד ריב מטופש, אבל כשאני חושבת על זה אני מברכת את הריבים המטופשים שלנו.
אי שם בחוץ יש נערה שנאבקת בגברים על אונס, או אישה שרבה עם בעלה המכה, ילדה ענייה או ילד עני שנלחמים על פירורי אוכל כדי לשרוד את החורף הקר ולנו יש ריבים. ועוד מטופשים, שלא תגידו על דברים מסובכים או על דברים הגיוניים.
ריבים על מתנות, ריבים על עלבונות, ריבים על אי אחראיות. לפחות יש לנו המותרות לריב ועוד על דברים טיפשיים!
בתחילת כל ריב הן תמיד אומרת "למה אנחנו תמיד רבות על דברים טיפשיים כל כך, יש דברים הרבה יותר רציניים בעולם ולא שווה לריב על זה" אבל כן שווה לריב על זה, כי אחרת על מה נריב? אי אפשר לא לריב, זה נגד היצר שלנו.
יש לנו יצר הישרדותי ברור ביותר, להילחם על החופש ועל מה ששייך לנו. אי אפשר לא לריב, ואם אין משהו רציני כמו אונס או גניבה לריב עליו, אז נותרו הדברים שהטיפשיים.
ה"לא חשובים", אבל הם כנראה כן חשובים למישהו כי אחרת הוא לא היה רב עבורם, עבור העיקרון אותו הם מייצגים, אז הן לא יכולות לומר שאלו ריבים טיפשיים כי הם לא טיפשיים, לא עבור כולם.
הרי, כאשר הן אומרות שהריב מטופש, מן הסתם שהוא חסר כל טעם וערך ואינו מספיק חשוב או רציני עבור בנות אחרות, מה שיכול להיות מעליב כלפי בנות מסוימות ובצדק, זוהי פגיעה במה שהן חושבות על ידי פסילה של אלו המחזיקות בדעה שונה.
אבל זהו לא הדבר החשוב כאן, מה שבאמת חשוב זה זיו. התפתח ריב סוער ובסוף כל האחת כנראה הלכה לדרכה.
כאשר סיגל ו. סיימה לספר לי את הסיפור אמרתי לה "אני מצטערת שלא הייתי שם" למרות שלא באמת יכולתי "לא לא להיות שם" היה לי עוצר…
אילו הייתי נשארת שם אולי עוד רבע שעה, אולי גם אני יכולתי לעזור לו. אולי גם אני הייתי כועסת מאוד על הבנות, או אולי עדיין מבינה את פחדן? אני לא יודעת.
העניין הוא שאת הערב הזה הן לעולם לא יישכחו. הטראומה הנפשית שחוו לימדה אותן דבר או שניים. אז לפחות בפעם הבאה אולי הן יפעלו אחרת. מה שבטוח, הלילה הזה לא נגמר כמו כל לילה. הפארק לא היה מלא בערסים שתויים כי היה קר מידי וחס וחלילה שהם יסתירו את סווטשרט האדידס הלבן שלהם עם מעיל.
אז הפארק היה ריק והיה שם שיכור אחד באמצע הלילה עם חברו, ואנחנו הכרנו אותם. הם לא היו נתונים סטטיסטים ולא היו חלק מגרף או חלק מהצללים שאנחנו רואות כאשר אנחנו עוברות ליד הפארק. הם היו אנשים שדיברנו איתם, אפילו למדנו איתם, אך הבנות לא ידעו מה עליהן לעשות.
מה ניתן לומר? המושבה שלנו היא בועה. בועה נחמדה ויפה, אבל סך הכול לא מושלמת ובסופו של דבר גם היא תתפוצץ, זהו סופה של כל בועה.