Hila13
סיפור אהבה קליל והומוריסטי, על בחורה צעירה ונאה ששמה מל ג'ונסון, שחייה בעיר הגדולה- ניו יורק. מל נולדה בלוס אנג'לס, ועברה לגור בניו יורק, היא ממש לא כמו שאר בנות LA, היא שונאת את הצביעות, הגלאמור, ואת העובדה שכסף שולט בעולם, היא הגיעה ממשפחה צנועה, למדה בקולג' ולאחר מכן החלה לעבוד, היא הייתה בעלת ביטחון עצמי, הומור שנון וחברים קרובים ואוהבים. החיים של מל היו שגרתיים לגמרי, עד שהגיע בחור ששינה את כל שם המשחק. מל נכנסה למערבולת גדולה, מערבולת שלא חשבה שתיכנס אליה בחיים. אך אהבה לא צפויה תמיד לוקחת מחיר כבד. בסיפור נוכל לראות התמודדותה של מל הצעירה עם החלטות גדולות, לגבי חברות אמיצה, אהבה של פעם בחיים וקריירה מחשלת.

Love me Love me not- פרק 1

Hila13 03/12/2015 2047 צפיות 2 תגובות
סיפור אהבה קליל והומוריסטי, על בחורה צעירה ונאה ששמה מל ג'ונסון, שחייה בעיר הגדולה- ניו יורק. מל נולדה בלוס אנג'לס, ועברה לגור בניו יורק, היא ממש לא כמו שאר בנות LA, היא שונאת את הצביעות, הגלאמור, ואת העובדה שכסף שולט בעולם, היא הגיעה ממשפחה צנועה, למדה בקולג' ולאחר מכן החלה לעבוד, היא הייתה בעלת ביטחון עצמי, הומור שנון וחברים קרובים ואוהבים. החיים של מל היו שגרתיים לגמרי, עד שהגיע בחור ששינה את כל שם המשחק. מל נכנסה למערבולת גדולה, מערבולת שלא חשבה שתיכנס אליה בחיים. אך אהבה לא צפויה תמיד לוקחת מחיר כבד. בסיפור נוכל לראות התמודדותה של מל הצעירה עם החלטות גדולות, לגבי חברות אמיצה, אהבה של פעם בחיים וקריירה מחשלת.

"כן אמא,מבטיחה, שבוע הבא אגיע", אמרתי לאימי בשיחת הטלפון שכבר בעשר דקות האחרונות אני מנסה לנתק.
"אני אדבר איתך, אני יוצאת לרכב על האופניים,נתראה" אמרתי בקוצר רוח וניתקתי את השיחה.
טוב אז כנראה שאגיע לגולדן סטייט בקרוב מאוד,לא שתכננתי זאת אבל לפעמים גם צריך להראות נוכחות בבית של ההורים.
זה היה יום ראשון טיפוסי, חודש מאי, החום התחיל להתפשט בכל חלקי הדירה הנחמדה שזכיתי במכרז דרך מקום העבודה החדש-שכבר הפך לישן-בווסט ווילג' בניו יורק, מקום צנוע ומלא באקשן-לפחות השגתי דירה פרטית משלי(לא באמת שלי,כי מי יכול לקנות דירה במנהטן?) במחיר שאוכל להרשות לעצמי.
"מדיסון" הטלפון שלי הבהב את שמה של חברתי הטובה.
"היי את",אמרתי בקול צפצפני,שמחתי לקבל את השיחה ממנה בבוקר יום ראשון, כי ידעתי שמשהו מיוחד מגיע.
"גברת מל ג'ונסון!", אמרה בקול צווחני.
"אני יודעת,סליחה, שבוע עמוס בעבודה", אמרתי בחשש, שתעלה על השבוע חסר כל תוכן של רביצה מול הטלוויזיה ואכילת אוכל איטלקי.
"מה שתגידי, בכל מקרה, הבנתי שאת מגיעה בשבוע הבא, לפנות זמן או שמצאת לך חברה הכי טובה חדשה?", אמרה בזריזות והיה נשמע כאילו עושה משהו.
"אני מבינה שהשמועות מתפשטות מהר מאוד באל איי", צחקתי.
"אני מגיעה, תתכונני,לזכר הימים ההם",עניתי.
עזבתי את הבית לפני 4 שנים כשהתחלתי ללמוד בקולג' בניו-יורק ונשארתי כאן,זה הבית שלי. תמיד ידעתי שאני לא הטיפוס של קליפורניה; המזג החם,הזריזות, החוסר נימוס, ובעיקר הקטע שלא אכפת לי מאף אחד! בניגוד לשאר האנשים או בעיקר בניגוד למדיסון. אלו דברים שהייתי בולטת בהם ממש בגיל צעיר.
"איזה כיף!, כדי שתתכונני את, אחרי המאמץ הקשה את מגיעה לקטוף את הפירות הטריים, בגלל העבודה החדשה-ישנה אני הולכת לסדר לנו כניסה למועדונים שרק חלמנו להיכנס!",אמרה בהתרגשות,רק שהיא לא יודעת שאני כבר ממש לא טיפוס של מועדונים, אלא של כוס יין וסרט טוב או מסעדה, אבל כל פעם שאני חוזרת לאל איי אני משתדלת בשבילה ובשביל החברות בנינו.
"ואוו, הולך להיות אדיר!", ניסיתי להישמע נלהבת עד כמה שאפשר והתחלתי להזיז את אופני הוינטאג' שאחי הגדול טובי קנה לי.
"כן,קדימה! אני מחכה בקוצר רוח",השיבה בשמחה לאחר ששמעה סוף כל סוף התלהבות בדבריי.
מדיסון סמית' הייתה בחורה בעלת הכי הרבה כריזמה שאני מכירה,תמיד עם חיוך וצחוק על הפנים,היא הייתה גבוהה,רזה עם שיער בלונדיני גולש ועיני שקד חומות וקטנות. תמיד ידענו שהיא תגיע למשהו מעניין בחיים שלה עם הדם של אל-איי שזורם לה בעורקים, היא חריפה,מבלבלת ומהפנטת. היא השיגה את עבודת חלומותיה בעיתון ה'פאשן-אלאיי' שכמובן עוסק באופנה ורכילות, היא מסקרת כמעט כל דבר או כל אחד בצורה הכי חריפה ומעניינת שיש.
שמתי את הטייץ של היוגה,לצערי כולם בכביסה, קצת שקוף,אבל בכל זאת, גם ככה אפילו עציץ לא מעיף אליי מבט בזמן האחרון, זרקתי עליי גופייה בצבע ניאון ואת הנייק האהובות עליי.
אחרי החורף 'הלוהט' הצבע עור שלי חיוור מתמיד, עיניי החומות נראו עייפות ושיערי הגלי בצבע חום בהיר כבר איבד צורה שהגיע לאורך מעל המותניים שלי, החלטתי לרחם על כולם ופשוט לקשור בגומייה את השיער,יחסית לכמויות האוכל שאני גורסת הגוף שלי נשאר אותו דבר,מבנה גבוהה, קצת ישבן,קצת רגליים,והבטן תודה לאל נשארה שטוחה-לפחות הגנים של אמא עזרו קצת.
הסתכלתי על האופניים היפות, ועכשיו נזכרתי ברגע רע מאוד,הורדת האופניים למטה.
"אוקי מל, מדרגה אחר מדרגה,מדרגה אחר מדרגה", שיננתי בראש באיטיות ויצאתי מן הבית.
לאחר שעברתי בהצלחה את ירידת המדרגות מהקומה הרביעית והאחרונה הלכתי לכיוון תחנת הסאבווי הקרובה,ועם קצת סרבול הצלחתי לעלות עם האופניים לרכבת הצפופה והומת האדם,יום ראשון זה היה היום השבועי של הסנטרל פארק.
כשירדתי מהסאבווי ועליתי למדרחוב התחלתי לדבש אט-אט לכיוון הפארק.
השמש הייתה חזקה, שכחתי כובע,משקפי שמש,קרם הגנה והכי חשוב מים, איפה הראש שלי היה באותו הרגע,לעזאזל, לפעמים אני יכולה להיות כזו מוזרה.
לאחר סיבוב מקיף בזרם הרוח של הסנטרל פארק וישיבת מנוחה+ ארוחת צהריים בדוכן הנקניקיות החביב עליי התחלתי לדבש חזרה לכיוון הבית, זו הייתה נסיעה של חצי שעה,אך במזג אוויר היום זה היה שווה.
הרגשתי את גופי רטוב מהלחות והלחיים שלי תפסו את הצבע האדום מה שגרם לעיניי החומות לבלוט, כשהגעתי לבניין העמדתי את האופניים ונחתי לחמש דקות,כי עכשיו החלק הכי קשה הגיע-4 קומות לעלות אופניים! בעבר הייתי משאירה אותן קשורות לכניסה של הבניין עד שכבר גנבו לי מס' פעמים, החלטתי שאני לא לוקחת סיכון,במיוחד לא באופני הוינטאג' שלי!.
אוקיי,מל,חזק,חזק,תעברי את זה בשלום.
באיטיות רבה העליתי מדרגה,מדרגה,גלגל ועוד גלגל של האופניים, עברתי רק את הרבע הראשון ו…. רעש חזק ובעייפות קלה וחוסר תשומת לב,האופניים נמצאו שכובות על רצפת הכניסה של הבניין.
הייאוש גבר עליי,החום הדהד בגופי ורק רצה להגיע למקלחת צוננת, הורדתי את ראשי למטה ומתחתי את שרירי הגב העייפים.
"את צריכה עזרה?",קול גברי עבה וגבוהה הסית את תשומת ליבי מהמתיחה הטובה הזו.
הסתובבתי בבהלה והורדתי למטה את חולצתי שטיפסה למעלה בעת ההתכופפות.
"אה…",הסתכלתי על האופניים שבקצה המדרגות,ועליי,בקצה השני.
ראיתי ידיים חסונות אוחזות בשתי תיקים גדולים, אט-אט ראשי טיפס למעלה וכל פיסה שהתגלתה החסירה בי עוד פעימה.
עמד מולי גבר יפה תואר, גבוהה,שרירים שבצבצו מזרועותיו, פרצופו היה יצירת אומנות של אלוהים, אוי לא,הלסת המרובעת שגורמת לירכי לרעוד בלי סוף.
"אה… במה?",שאלתי מהופנטת.
בבת אחת ובחוזקה הניח את התיקים על הרצפה,ואני?רק בהיתי בכפות ידיו החסונות.
הוא בשניות הרים את האופניים ממצב הנחיתה שהיו וטיפס בזריזות את המדרגות עד שהגיע קרוב אליי.
השתתקתי.
לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד על הפסל של מיכאלנג'לו שעומד מולי וכרגע הרים את האופניים.
"לאיזה קומה?", שאל ובחן את עיניי בסקרנות, מה שגרם לי להשפיל אותן מיד.
"אחרונה",עניתי בביישנות והסתתי שיערה שוררת שגם היא מרוב הלם קפצה לפניי.
אחרי שתי דקות חזר למטה כאילו כלום.
"תודה,לא היית צריך",אמרתי ורציתי לעזור לו עם אחד התיקים שלו, 'עין תחת עין,שן תחת שן,אופניים תחת תיק'.
"זה בסדר", אמר בפני הפוקר שלו שלא השתנו מהרגע שהתגלה מולי, ולקח את תיקו מהיד השברירית שלי.
"לאן אתה.." התחלתי לשאול.."קומה רביעית,שכן חדש לתקופה הקרובה",ענה ברצינות ולא הניד עפעף.
הבנתי שהשיחה לא תוביל לשום מקום,כנראה הבחור לא בעד קשרים חברתיים,כמו שבעצם אני הייתי עד לפני חמש דקות.
כשהגענו לקומה הרביעית ובזמן שהוציא את המפתח, בחנתי את שיער החום הגולש, את אפו היישר, הפה הדק והמסורטט,והזיפים הגבריים שהתנוססו על זקנו וסנטרו המרובע. זה פשוט לא הגיוני היופי הזה, כשהרגשתי שהמבטים שלי מתחילים להיות מוגזמים החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לדירה.
בסופו של דבר מר מושלם נכנס לדירה וטרק אחריו את הדלת ואני, עדיין לא מעכלת שהיצור העל טבעי הזה, הפך להיות בן רגע שכן שלי.
בתקופה האחרונה לא היה שם אף אחד, הבנתי שהדירה שייכת לסוכנות כל שהי אך לא ידעתי יותר מדי,וגם זה לפי שמועות של השכנים המבוגרים מהקומה מתחת.
כשנכנסתי לדירה והנחתי את האופניים במקומם,היה לי חשק להציץ מחור הדלת,אך לצערי לא היה למה.
המקלחת והשאריות של אתמול מהאוכל הסיני עשו את שלהם,הכניס אותי שוב למוד של רביצה מול הנטפליקס, סרט אחר סרט, אך משהו קטנטן הציק לי, ההתנהגות המוזרה והחתיכות היוצאת דופן של השכן החדש שלי.

יום שני היה יום קשה,יום ארוך,יום שבו אתה עדיין לא מעכל שאמור להתחיל שבוע חדש,ברגע שהעיניים נפתחות כך תרגיש שתגיע לגיהינום!, פקחתי את עיני בשעה 07:00 בבוקר כשהפלאפון העיר אותי בצלצול השנוא עליי, גירדתי את עצמי מהמיטה ובזריזות ניגשתי לסידורי הבוקר.
צחצוח שיניים,פיפי,בגדים,שיער,איפור,נעליים,ו-קפה!.
הכנתי את הקפה בכוסות מקרטון שקניתי במיוחד לדרך לעבודה- כי אין שום זמן לבזבז!.
עוד רגע שנוא בסאבווי, העומס של יום שני ב-8:00 בבוקר, כל האנשים ההומים מכיוון אל כיוון ואני בתוך הזרם הזה,למרות כל ההתמרמרות בי היה משהו שהיה מכור להרגשת התזוזה הזו.
"בוקר טוב האנה!", חייכתי לעבר חברתי לעבודה, בחצי שנה האחרונה לפחות, האנה הייתה המגניבה מבנינו תמיד הכריחה אותי לצאת ולהכיר אנשים חדשים או שסתם היינו מבלות בערבי בנות מלאי סושי ויין!.
"בוקר טוב מתוקה,איך עבר הסוף שבוע?",שאלה בחיוך מאוזן לאוזן.
"עבר.. מהר…שבוע הבא בגולדן סטייט", אמרתי בייאוש קטנטן.
"ולמה הטון?",צחקקה, אף אחד פשוט לא יבין אותי לעולם!, שונאת את הצביעות שרצה במקום הזה!. "אין לי כוח,את מאמינה לי?,להצקות של אמא, להטפות של אבא!", המשכתי להתמרמר בזמן שהדלקתי את המחשב.

בהפסקת הצהריים יצאנו למסעדה האהובה עליי בתקופה האחרונה 'ג'וליאן', מאכלים ביתיים וטעימים.
"יש לי שכן חדש",הצהרתי בזמן הביס הראשון,כאילו שכחתי את הפרט הכי חשוב מסוף השבוע.
"חתיך?",השאלה הראשונה של האנה הייתה קצרה ולעניין.
"את לא יודעת עד כמה!, והיה לי פדיחה איתו על ההתחלה", הרכנתי את ראשי בביוש.
"כל כך מתאים לך!, מה עשית כבר?", הריצה את הבדיחה השבועית עליי.
"בואי נגיד שהוא העלה את האופניים שלי 4 קומות אחרי שהן נפלו",צחקקתי שרק עלה בראשי השלומיאליות שלי, ובמתיחה שעשיתי שבטוח הוסיפה לכל האווירה.
"אופייני לך!, מה שמו?", "אני לא יודעת".
"את לא יודעת?,הוא לא הציג את עצמו אחרי שעזר לך?", מבט הלום עלה על פנייה של האנה.
"לא…כשחושבים על זה..גם אני לא." אמרתי בעודי מנסה להיזכר במפגש החפוז.
"אז כנראה שיש לך משימה שבועית מתוקה!"
אני מניחה שכן,האמת שאחרי ההיתקלות המוזרה שהייתה לנו, הוא לא הפסיק לעלות לי במחשבות, העיניים החומות והקטנות, והורידים הבולטים בידיים, ניסתי להתאפס בכל פעם שרק עלה לי למחשבות, הרבה זמן לא הרגשתי ככה או שפשוט הרבה זמן לא הייתי עם מישהו.
מל, תשכחי מהבחור!, הוא אפילו לא מספיק נחמד בשביל להציג את עצמו בשבילך!.
כשהגעתי הביתה השעה הייתה כבר 18:00 בערב, עוד יום הלך לו, יום עבודה רצוץ וקשה ופרויקטים מפה ועד הודעה חדשה.
אחרי המקלחת הטובה, וארוחת הערב עוד פעם התחילה להציק לי המחשבה שאדון שכן חדש אפילו לא התעניין להציג את עצמו.
"טוב,אני אהיה המנומסת מבנינו!",התרוממתי מהספה ולקחתי בקבוק יין מהארון במטבח, שמתי עליו סרט אדום,שתיתי מיץ אומץ ויצאתי מהדלת.
דפקתי שלוש דפיקות ברורות ומהירות, עמדתי יחפה על השטיח בכניסה לבית, עם המכנס הקצר של חדי הקרן וכתובית גדולה מתנוססת על גופייתי שמצהירה בזו שאני חד קרן!, לא יכולתי לחשוב על זה לפני שדפקתי בדלתו?,באתי לקחת צעד מהיר אחורה כאילו לא הייתי פה והדלת נפתחה בחוזקה.
נבהלתי,שוב.
"היי",אמרתי בביישנות,הבקבוק כמעט החליק מידיי.
"היי",ענה בקול צרוד שעדיין לא הבין מה אני עושה מחוץ לדלת שלו עם פיג'מה ויחפה.
הוא היה כל כך גבוהה, עם חולצה לבנה,ו-בוקסר! אדום.
"א..ה..",אני מתחילה לגמגם.
"לא הצגתי את עצמי אתמול,ורציתי להגיד תודה על העזרה עם ה…אופניים", ניסתי להגיד בלי ליישר את מבטי אליו.
"ריאן ארצ'ר", הקול שוב בצבץ מהפה המפוסל שלו, הלסת זזה בצורה כל כך מושלמת שלא יכולתי להתרכז.
הוא הושיט את היד וזירזתי להושיט את ידי וקלטתי שעדיין הבקבוק נמצא שם.
"מל ג'ונסון", אמרתי במהירות.
"זה בשבילך,ברוך הבא",חייכתי והפעם היה לי אומץ להעיף מבט כדי לראות את התגובה שלו,או לדעת אם זה היה יותר מדי.
"מל?",שאל.
"כן…?",הוא קורא בשמי?,מצמצתי.
"מלני?, מלודי?", הוא שאל כאילו שמי הוא קיצור, ולקח את הבקבוק החלקלק מידיי, האצבע שלו נגעה בי והרגשתי את הזרם מצית את כל גופי,אולי אני ידמיין את סבא שלי ואירגע?.
"רק מל… שם דרום אמריקאי",צחקתי בביישנות.
"את רוצה להיכנס להרים כוסית?",שאל והרים את הבקבוק.
הסתכלתי על מצבי, אסון טבע,פיג'מת החד קרן,חוסר נעלי בית.
"אני צריכה להוריד את הכלב",אמרתי במהירות,רגע,אין לי כלב בכלל!!!.
"אוקי, אני אשמור את זה לפעם שתוכלי", אמר בגבריות והניח את הבקבוק בשידה הקרובה לדלת.
"בטח!" חייכתי והסתובבתי לכיוון הדלת שלי בחזרה.
"לילה טוב" אמר בזמן שהתקרבתי לדלתי.
כשנגעתי בידית דלתי סובבתי את ראשי וחייכתי, "גם לך".
נכנסתי לדירה,נשענתי על הדלת, מאושרת מעצמי,כל כך הרבה זמן לא עשיתי מהלך כזה!.
רצתי למראה, לראות עד כמה גרוע הייתי נראית,אוקי, אסון טבע על אמת!.
ביליתי את הערב מול משחקי הכס ונרדמתי מול הטלוויזיה.
בסביבות השעה 3 בבוקר חזרתי למיטה ונכנסתי לשינה העמוקה.

07:00 בבוקר,אותו צלצול, אותה מיטה, אותם סדינים,ורק אני עם חיוך על הפנים, עדיין מרוצה מעצמי. אותו טקס של התארגנות הבוקר רק עם חיוך.
היום הייתי במצב רוח פראי, לבשתי את הג'ינסים הבהירים עם הקרעים-נקווה שאף אחד לא יעיר לי על זה בעבודה,חולצה בייסיק לבנה ואת הז'קט הכחול נייבי שלי.
לבשתי את הסנדלים ויצאתי עם הקפה במהרה לכיוון הסאבווי.
כשאתה מתחיל את הבוקר עם חיוך פשוט שום דבר לא יכול לעצור אותך מההתרגשות שזורמת לך בעורקים!.
חיבקתי לשלום את האנה ואפילו טרחתי להביא למייק הבוס שלי את הקפה לאטה שהוא אוהב, בדרך כלל פשוט לא מגיע לו!.
הדלקתי את המסך והעבודה זרמה, הרמתי 2 פרויקטים עד השעה 2 בנושאי נדל"ן, ובארוחת צהריים אפילו הרשתי לעצמי להתפנק בציז'בורגר.
"מה הסיבה לחיוכים היום?", שאל מייק, הוא אוהב לחדור לפרטיות מפעם לפעם.
"לא יום שני!",ניסתי להמציא בדיחה שלא מצחיקה,צחקתי מעצמי וחיכיתי לצחוקו של מייק שפשוט לא הגיע,אוח,בן אדם כבד!.
"אהה…", אוקי, הרגע שאתה צריך לבקש חופש מהבוס תמיד היה רגע לא נעים.
"מייק.. מה הסיכוי שאוכל לקבל יום חופש ביום חמישי?, אני נוסעת ללוס אנג'לס לבקר את המשפחה שלי", אמרתי בזריזות שלא יעז אפילו לסרב לי, במיוחד אחרי הלאטה של הבוקר!.
"תתני לבדוק,רק שנייה",אמר בעת שפתח את הלו"ז שלו, ניסה לחפש סיבות למה להשאיר אותי עוד סוף שבוע בניו יורק.
"אוקי,בסדר",אמר אחרי שראה שאין לו איך לתקוע אותי הפעם.
למרות שאשקר אם אגיד שלא המצאתי להורים שלי תירוצים על זה שה-'בוס לא משחרר אותי ליום חופש'.
"שלום מל", נשמע קול מוכר ברקע.
"דניאל!", קראתי בשמחה.
סוף-סוף בחור צעיר באזור מלא בזקנים שרובצים, דניאל עבד עם מייק ואיתי על פרויקט בנייה חדש בברוקלין, הוא היה נראה טוב לא אשקר, שיער בלונדיני,עיניים כחולות,גובהה, חכם, צ'ארמר ללא ספק!.
"קבענו פגישה להיום?",שאלתי אותו בתהייה שאולי שכחתי משהו.
"לא מה פתאום, קפצתי לסגור כמה פרטים עם מייק של הדקה האחרונה, את חוזרת הביתה?", שאל.
"כן,עוד כמה דקות", עניתי והתחלתי לארוז לאט-לאט את דבריי.
"אז תחכי, אקפיץ אותך הביתה",ענה וטרק אחריו את הדלת כשנכנס לחדרו של מייק.
יש!, טרמפ הביתה!, לא להיכנס לסאבויי בשעה חמש אחר הצהריים! איזה כיף!.
אבל רגע?,למה לו להקפיץ אותי הביתה?, היחסים בנינו תמיד היו טובים, יש לנו אפילו כמה חברים משותפים, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מציע לי שיקפיץ אותי חזרה הביתה. אוקי אבל לא אתווכח,מי הורס אפשרות לא לחזור בסאבויי.
אחרי 20 דקות,שאפילו נשארתי אחרי הזמן יצא מהמשרד דניאל,המרץ הבלתי נגמר שלו והחיוך המדבק.
"מוכנה?",שאל.
"מוכנה מתמיד",הרמתי את הז'קט לידי וכיביתי את צג המחשב.
"לאן אתם הולכים?", שאל מייק לפתע שיצא מהמשרד.
"אני עושה לה טובה ומחזיר אותה הביתה",חייך דניאל.
"יש משהו שאני צריך לדעת?", מייק הסתכל על דניאל במבט של- 'אל תנסה להשכיב את זאת שאתה עובד איתה על פרויקט'.
"אל תדאג,אני לא יעשה כלום לבת השנייה שלך!",כמובן דניאל והבדיחות המחמירות שלו, ממתי הוא בכלל יכול להחשיב את מייק לאבא שלי,הבן אדם הכי קר עלי אדמות, מעולם לא הראה לי שום רגש חיבה.
ירדנו במעלית ודיברנו על הפרויקט- כי לא באמת יש לנו נושא אחר לדבר עליו.
נכנסנו לפורש הצהובה שלו שחנתה בחניון.
"לא ידעתי שאתה חובב מכוניות יוקרה", צחקתי בזמן שנכנסתי בעדינות לרכב הקטן.
"זה תוצאה שנבעה מרגע פזיז במיוחד",חייך אליי והדליק את המנועים.
נסענו ברחבי העיר ההומה, לפעמים לא ידעתי מה יותר גרוע, הפקקים או העומס ברכבת.
בבירור העומס של הפקקים.
אחרי ארבעים דקות בעמידה בפקקים מאזור הסוהו ועד לווסט וילג' הגעתי הביתה.
"מל, רציתי לשאול אותך אם את רוצה לעשות משהו בסוף שבוע הבא", הציע דניאל בזריזות.
"לצאת עם קיילה ובן?", שאלתי, החברים המשותפים שלנו.
"אה.. לא, אנחנו לבד", אמר בגמגום, לאן נעלם דניאל האסרטיבי שאני מכירה מהפגישות?
"דייט?",שאלתי בקול הלום.
"כן,דייט",אמר כאילו מצאתי את המילה הנכונה לרגע המביך הזה.
"זה בכלל תיקני?",בחנוניות מרובה הרשתי לעצמי להוציא שאלה כזו מהפה.
"לא אם זה יהיה בנינו", אמר והניח את ידיו על ההגה.
"אז כן,למה לא",כי מה יש לי כבר בחיים?.
"להתראות,תודה על הטרמפ!, ותסמס לי,נקבע!" חייכתי אליו ונשקתי לו ללחי.
מיד כשיצאתי מהרכב ראיתי את מיכאלנג'לו חוזר מזיע וסחוט מריצה שנראתה קשה.
הסתכלתי על דניאל,שלא נראה רע בכלל, ועל אדון ריאן, שנראה יותר מדי טוב!.
"היי", אמר כ-דרך אגב.
"היי ריאן" עניתי בגמגום.
"מי זה הבחור עם הפורש?, חבר שלך?", שאל בחיוך.
השאלה שלו מאוד הלחיצה אותי, לפני יומיים הוא היה עם פוקר פייס, אתמול הוא הזמין אותי אליו לשתות בקבוק יין שהבאתי לו במתנה כשהיה עם בוקסר אדום!, והיום הוא שואל אותי אם דניאל חבר שלי?.
"אה לא", כמובן שכל מה שהיה לי להגיד נסתם לי בתוך הפה עם כל הביישנות שהצטברה מהרגע שהפך לשכן שלי.
נפנפתי לשלום לדניאל שהתניע בחזרה את רכבו ושט בדרכו חזרה לביתו.
ריאן החזיק את דלת הבניין פתוחה והמתין שאכנס.
"תודה רבה!", חייכתי אליו ועליתי בזריזות במדרגות.
"מה עם הכלב שלך?",שאל לפתע כשעלה מאחורי.
מה?,על איזה כלב הוא מדבר עכשיו?.
שיטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט.
"בסדר גמור! בדיוק צריכה להוריד אותו!", צחקקתי.
אחרי עליה מתישה של 4 קומות הגענו שתינו.
"ביי ריאן",אמרתי בזריזות ונכנסתי לדירתי.
הרמתי את הטלפון וחייגתי להאנה בזריזות.
"האנה, אני חייבת שתשיגי לי כלב עכשיו!", הדבר ראשון שאמרתי אחרי ה'הלו'.
"מה יש לך, ממתי את רוצה כלב?", שאלה בפליאה,
האנה הייתה בחורה של חיות, לה ולשותף שלה היו 2 חתולים ו-3 כלבים, שהחליטו לאמץ, היא הייתה מתנדבת בימי אימוץ ונותנת סיוע לחיות במצוקה, אני מאוד אוהבת בעלי חיים ואפילו הלכתי איתה לכמה ימי אימוץ, אבל תמיד התבאסתי להביא בעל חיים ולהשאיר אותו רוב היום לבד בבית.
"אני אסביר לך אחר כך!", אמרתי בלחץ.
"את יודעת שלגדל חייה זה לא צחוק כן?, זה כמו לגדל תינוק, את חושבת שתעמדי באחריות?",שאלה.
"כן",אמרתי בזריזות, לא היה לי זמן להתחכמויות, כמה קשה כבר היה לגדל כלב?, גם ככה תמיד שהייתי קטנה רציתי ומעולם אמא שלי לא הסכימה לי כי כלב זה- לכלוך,ריח ועוד כל מני תיאורים לא נעימים.
"טוב אני אדבר איתך בערב, אני אלך לבדוק מה יש בעמותה של החיות!", אמרה בשמחה וניתקה את הטלפון.
בינתיים מצאתי את עצמי ממשיכה לעבוד דרך הבית על משהו שלא סיימתי במשרד עד הסוף שהיה דחוף למחר, שלא יבטלו לי לרגע את החופש בסוף שבוע.
נכנסתי למקלחת חמימה עברתי למדי ב' והתיישבתי בספה האהובה שלי למצב טרום שינה במהלך היום, עד שצלצול הדלת קטע אותי.
הצצתי בעינית,האנה, הבחורה הזו פשוט מצילת חיים!.
"תעצמי עיניים",אמרה בפסקנות.
עצמתי מייד, אני שומעת בקולה.
היא הוליכה אותי ביד אחת להתיישב על הספה,שמעתי אותה מסתרבלת עם משהו שנשמע כמו כלוב.
החיוך היה מפה לאוזן, חיכיתי לקבל את השותף החדש שלי.
"תפתחי" אמרה האנה.
פקחתי את עיניי ולמולי הופיע הדבר הכי מתוק בעולם, קטנטן פרוותי בצב חום בהיר לחום כהה ואפילו קצת גוונים שחורים, הוא היה סוג של יורקשיר עם עוד משהו מעורב,הערבוב הכי מתוק ביקום.
לקחתי אותו בעדינות מידיה של האנה,לתת לו להתרגל אלי ולא להיות יותר מדי מבהילה.
"איך תקראי לו?",שאלה בזמן שאנחנו מתחברים.
טוב לדעת שזה 'לו', תמיד מאז שהייתי קטנה, הבטחתי לעצמי שאם יהיה לי בעל חיים אקרא לו בשם 'באדי',שם חביב וקליט.
"שלום באדי, ברוכה הבאה לבית החדש שלך, אני מל ואני אשמור עלייך", התחברתי איתו בליטופים עדינים ונעימים, הוא היה נראה קצת מפוחד אבל ככל שהדקות חלפו עיניו נראו יותר בטוחות.
"הוא בן שנה, מצאו אותו לפני חצי שנה ברחוב, כנראה נטשו אותו שם כי לא יכלו לטפל בו, לא היה סימן להתעללות".
"איך זה שעד היום אף אחד לא לקח את הדבר המקסים הזה?",שאלתי בפליאה.
"האמת שלקחו, אבל החזירו".
"מה?,איך?",שאלתי את האנה בסקרנות.
"אנשים לא יודעים מה המשמעות של גידול כלב! אני מקווה שאת ובאדי תהינו יחד" חייכה וליטפה אותו גם.
"אפשר להבין למה היית צריכה אבל כלב",שאלה בצחקוק.
"אמרתי לשכן שאני צריכה להוריד את הכלב כדי להתחמק מהזמנה ליין כשהייתי לבושה בפיג'מת חדי הקרן שלי", הסברתי בביישנות.
האנה התחילה להתגלגל מצחוק, הרגשתי מבוכה, היא לא הצליחה להשתלט על הצחוק שלה ואני חושבת לעצמי, בזמן שאני מלטפת את באדי, שלפחות יצא משהו טוב מהשקר הלבן שלי.
"טוב אני חושבת ששעתי הגיעה, ואחזור הביתה", התרוממה האנה.
החזקתי בידיי את באדי הקטן והלכתי אחרי האנה לכיוון הדלת, נפרדתי ממנה לשלום ונכנסתי עם באדי לישון אחרי שעות ארוכות של ליטופים.
הפעם קמתי יותר מוקדם להוריד את באדי, שיעשה את צרכיו, הוא היה כל כך שמח וניתר מעלה ומטה כשראה שאני באה לשים לו את הרצועה, הוא ירד בזריזות מפתיעה יחסית לגודלו הקטן וכבר מצאנו את עצמנו ב7 ורבע בבוקר מטיילים.
במהלך הסיבוב עם באדי, תהיתי לגבי הסוף שבוע באל איי, עם המשפחה, מדיסון, ושאר מעשיות, היה בי איזה חלקיק קטן, שדווקא שנהיה מעניין קצת, לא בא לי לטוס, אבל היום יום רביעי, ויש לי עוד יומיים ללכת לעבודה- וגם קצת מנוחה לא תזיק לגופי.
הגעתי לעבודה, מייק היה עצבני, אח… בוקר טיפוסי במשרדנו, כבר התרגלתי לעניין הזה, לא ייחסתי לו חשיבות, כל פעם שהיה מתפקשש לו משהו עם בעלו, הוא היה בא עצבני למשרד.
נשארתי בשלי במהלך היום, אפילו הזמנתי אוכל למשרד ולא יצאתי על מנת לסגור את כל הפינות האפשריות לפני סוף השבוע, מייק קצת נרגע, והפיל עליי עוד מס' פרויקטים, זה פשוט עושה אותו מאושר כנראה.
סיימתי את כל העבודות, יותר מדי ויצאתי מהמשרד בשעה 20:00 בערב!
כשעליתי בגרמי המדרגות, נזכרתי בבאדי שהשארתי אותו יותר מ-12 שעות בלי לעשות צרכים!,
עליתי בזריזות יתרה והתחלתי לקלל. כשהגעתי לדלת פתחתי אותה בזריזות ושמחתי לגלות שהוא חי, נושם וקופץ עליי בלי סוף- זה היה כיף, הרמתי אותו אליי ונתתי לו לקק את פניי, נכנסתי לבית והורדתי אותו על רגליו.
כשנכנסתי לחדרי ראיתי הפתעה ממש לא נעימה, שיט, מה באמת חשבתי שהוא יצליח להתאפק?.
עוד לפני שהורדתי את נעליי, ניקיתי את צרכיו מרצפת חדרי והורדתי אותו למטה לסיבוב לילי.
אני לתומי עומדת, ממתינה שבאדי יאגור בעזרת אפו את כל המידע שניתן ללקט מצמח לצד כניסת הבית, משוטטת קצת בפייסבוק, אינסטגרם, כן..כזו אני.. מכורה כמו כולם.
"זה הכלבלב שלך?", שאל לפתע קול גברי עמוק וצרוד, סובבתי את ראשי ולהפתעתי הנעימה גיליתי את ריאן, הפעם לא גמגמתי, הייתי כל כך עייפה ששום- דבר לא יכול היה לרגש אותי.
"כן, תכיר, זה באדי", אמרתי בחיוך, קטעתי אותו באמצע הרחרוח והרמתי את הקטן הזה לעבר ריאן.
"זה מדהים", הוא צחק, הוא הרים אותו והרעיף עליו חיבה כזו גדולה, העיניים שלו נצצו מאושר, זה ריגש אותי לראות אנשים עם אמפתיה לבעלי חיים, זה תמיד היה לי חשוב.
"מה מדהים?", שאלתי בתמימות.
"הכלב שלי גם מסוג יורקשיר", אמר והמשיך להתלטף עם באדי שרחרח בלי סוף, כנראה הוא הריח את הכלב שלו.
"איזה מצחיק, מה הסיכוי הא?", אמרתי בצחקוק, באמת מה הסיכוי… מתוך מיליוני הגזעים שבעולם, בדיוק מה שהאנה הביאה לי, הוא כל כך הפנט אותי ביחד עם באדי שיכולתי להרגיש את פי מחויך בהגזמה.
"כמה זמן את בניו יורק?", שאל, או מי גאד, הוא מפתח איתי שיחת חולין, לפתע התחלתי להזיע, כל הנון שלנטיות שלי נעלמה ברגע, התרגשתי, לא אשקר, לא זכור לי אי פעם שחתיך ברמה כזו התעניין בי.
הוא יותר מזכיר לי את כל הבחורים שרציתי בתיכון, אבל כולם התחילו איתי רק כדי להגיע למדיסון, והפעם, אין שום מדיסון בתמונה.
"כבר 4 שנים, במקור אני מלוס אנג'לס", אמרתי בזריזות, פניו נדהמו כאילו היה בהלם.
"אתה?",שאלתי בחזרה.
"במקור, אני מקנדה, אבל כרגע אני חי בלוס אנג'לס, ומגיע מדי כמה ימים בחזרה לניו יורק לעבודה", אמר בזריזות והוריד את באדי על הרצפה.
פתאום התמלאתי בכל כך הרבה שאלות, במה הוא עובד?, למה הוא פשוט לא עובר לניו יורק אם הוא עובד פה?, אבל הרגשתי לא נעים לתחקר אותו יותר מדי, ונודה באמת שבקודי הצלחתי לשלוף משפט מפי.
"אז… אתה נהנה כאן בניו יורק?", שאלתי בכדי להרגיע את כל השאלות שמתרוצצות בראשי.
"בהחלט כן, אני אוהב את האווירה, אבל הבית שלי זה לוס אנג'לס", חייך בגאווה, איך לא עליתי על זה קודם, השיזוף שלו פשוט הסגיר אותו.
"באיזה איזור אתה גר?", שאלתי כדרך אגב וחיכיתי לתשובה הברורה.
"בגבעות", חייך אליי, והחלנו להתהלך לעבר כניסת הבניין.
ואני במוחי חושבת כמובן, בגבעות, כזה חתיך ונוצץ, לא פלא שהגיע משם, בטוח גם יש לו את רכב החלומות ובית החלומות.
"אני לא מה שאת חושבת לך עכשיו בראש", גיחך.
איך לעזאזל הוא יודע מה עובר לי בראש?, אני גדלתי בשכונה קטנה, בלי הרבה יותר מדי עניין, הבתים היו צנועים והאנשים עוד יותר, למדתי בבתי ספר פרטיים כי זה היה חלומם של הוריי, וכך כמובן הכרתי את מדיסון שהיה בנינו קליק מהרגע הראשון, אבל אני רק סבלתי מהמקום הזה, כל הילדים שגדלתי איתם היו סנובים, רעים, הם חשבו שכסף יכול לקנות כל דבר- למרות שבנינו, בתור בוגרת אני מבינה כמה שזה נכון.
גיחכתי בחזרה ולא שאלתי עוד שאלה, היה נראה כי הרגיש שנתן לי את הרושם הלא נכון, אבל אל תדאג חתיכי, אתה הרושם הכי נכון שיש, אני פשוט שרוטה בקטע אל-איי.
הגענו לקומה הרביעית שלנו, ונפרדנו לשלום.
"מקווה שיצא לנו איזה ערב לפתוח את בקבוק היין שהבאת לי במתנה", ריאן אמר בלי להניד עפעף, לבחור הזה יש ביטחון, ואני אוהבת את זה, את היהירות, ואת זה שהוא יודע שהוא מושלם ואין לו טיפת חוסר ביטחון כמו שרודף אותי כשאני נמצאת בסביבתו.
"אני בטוחה שייצא, לילה טוב ריאן", אמרתי ופתחתי את דלת ביתי.
"לילה טוב מל".
פשטתי את בגדיי, ונכנסתי למקלחת חמימה ונעימה, אחרי היום הארוך הזה, אין ספק שריאן היה הדובדבן שבקצפת, הוא גורם לי לריגוש, למשהו שלא היה לי הרבה זמן, הפעם באמת לא רציתי לטוס חזרה ללוס אנג'לס, רציתי להעביר את הציפייה או הצפייה בו.
הלוואי והיה לי קצת יותר ביטחון איתו, אני לא יודעת מה קרה לי או קורה לי שאני איתו, בדרך כלל הביטחון שלי לא מופרז, אבל מראה נוכחות, וגם הקול שלי לא חלש ועדין כמו שאני מדברת איתו, הוא תמיד חזק וברור, כדי להוכיח לכולם מי הבוס פה, אין ספק שהוא משתק אותי.


תגובות (2)

נראה נחמד..מחכה לפרק המשך:)

03/12/2015 22:38

כושר הכתיבה שלך הרשים אותי מאוד.
אבל בדף אינטרנט קשה מאוד לקרוא קטע ארוך כל כך.
את נשמעת כמו כותבת מקצועית אם אין סוף מה לומר!
התרשמתי.
בהצלחה עם הסיפור וסליחה.

19/01/2016 21:33
39 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך