מעבר למסך הדמעות

אי-שם, בזמן אחר ובמקום אחר,ישנה עיר קטנה, ובאדמתה נעוץ ספסל עץ אחד. בדיוק מעליו, תלוי לו ענן אפור ומתייפח. הוא בוכה ובוכה, ממשיך להזיל את דמעותיו על הספסל. השמש מאירה ומחממת את שארית העיר, ואת כל החלקים המעוניינים בטוב ליבה, ובחסדיה. אך הספסל תמיד נשאר רטוב, הוא דוחה בגסות את עזרתה של השמש. הוא לא צריך עזרה, ולא חסדים, הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. איש אינו מעוניין בישיבה על הספסל, הרי מי רוצה סתם כך להרטב, אם אפשר ליהנות מחום השמש, ומיופיו של יום? אך אם תביטו היטב, תוכלו לראות ילדה אחת, ארוכה ודקיקה. שערה השחור כפחם ספוג מי-גשם, והיא יושבת על הספסל בגב זקוף אך בראש מורכן. היא רטובה עד לשד עצמותיה, אך היא ממשיכה לשבת, והיא אינה פושטת את מעילה כדי לייבשו. מדי פעם, רעד קל עובר בגופה השברירי, לפעמים זולגת על לחיה דמעה כסופה. אך היא אינה מרשה לעצמה להתייפח כמו הענן שמעליה. פניה חיוורים, אצבעותיה הארוכות מסגילות מהקור, והיא רק יושבת שם ושותקת. "ס'תכלו על הזאתי שם," לוחשים הכל, הם רואים אותה חונקת את הבכי, הם רואים את מבטה הנעוץ בנעלי האולסטר האדומות שלה, אך היא לא רואה אותם. היא לא רואה את אותם המבטים המשתאים, היא לא רואה את האצבעות המופנות אליה, היא לא רואה דבר.. היא איבדה את אמונה, היא איבדה את האמון שהעניקה לאותם אנשים הסובבים אותה, ועכשיו רק היא נותרה לה, לעצמה.

אי-שם, בזמן אחר ובמקום אחר, ישנה עיר קטנה, ובאדמתה נעוץ ספסל עץ אחד. מדי פעם, קרן שמש בודדת נוגעת בספסל, ורק אז, הילדה השחרחורת נעלמת, ועל הספסל נותרות כמה דמעות כסופות..