נורמית/ פרק אחת עשרה

כמה שנים עברו כשהייתי בעץ? כמה אנשים הרגתי בלי למצמץ?
הבטתי אל המדורה שותק, ביומיים האחרוניים הייתי עסוק בלהגן על שני הילדים בקור ובשלג, סוחב את הילדה הקטנה על הגב שלי ומחזיק ביד לילד הקצת יותר גדול כשהלכנו במדשאות השוממות שמסביב לעץ, חוץ משלג ורוח לא היה כאן כלום.
לא ידעתי איפה אנחנו, רק ידעתי שצריך להתרחק מהפיות לפני שאני שוב אאבד שליטה על המחשבות שלי.
אמצע החורף הוא לא זמן מסביר פנים לשני ילדים אנושיים, עשיתי כמיטב יכולתי, הכנתי מדורה מעץ מת שמצאתי באמצע השממה שהקיפה את העץ ומצאתי ארנב רזה שצדתי בשביל אוכל.
לא היה לנו מחסה מהרוח אבל היה מספיק שקט כדי שזה לא יפריע הרוח הייתה רגועה ופיניתי את השלג לפני שהתיישבנו. הסתכלתי על הכוכבים שנראו מוזר, לא כמו הכוכבים שזכרתי מהחיים הקודמים שלי, הירח היה גדול מידי וחסר מכתשים כמו שהכרתי את הירח שזכרתי.
שני הילדים ישנו בשקט מוקפים בגלימה שלי, עצמות של ארנב מנוקות מבשר שכבו בצד השני של המדורה, כל מה שנשאר מהארוחה שצדתי לילדים.
התגעגעתי להורים שלי, לחברים שלי, לריין…
החיים האלה נראו כל כך רחוקים, כאילו הם שייכים לאדם אחר, למקום אחר.
המדורה הייתה האור היחיד בחושך, אבל החושך לא הפריע לי בכלל, ראיתי כמו באור יום אבל הילדים היו זקוקים לחום שהיא הפיצה גם כשהיו מכוסים בגלימה.
הרגשתי מוזר בלי המשקפיים שלא הצלחתי למצוא, לא הייתי זקוק להם יותר ראיתי יותר טוב מאי פעם, אבל הרגשתי חשוף בלי ההגנה שלהן, מסך הזכוכית שהפריד ביני ובין העולם.
רציתי למצוא ישוב אנושי, מקום שאני אוכל להשאיר בו את הילדים ושיהיו בטוחים, אני לא אשאר איתם, אני צריך למצוא תשובות למה שקורה סביבי, למה שקורה פה.
הבטתי באש נותן ללהבות להפנט אותי לחוסר מחשבה, אני מתגעגע לשינה, לעצום עיניים ולשכוח מהכל.
ארבע שעות עברו בשקט כשרק המדורה השמיע רעש חרישי כשענפי העץ נעלמו בתוכה.
שמעתי והרמתי את המבט כששמעתי את צליל הדריכה על עלים רכים לא רחוק מאיתנו, האוזניים שלי קלטו צלילים הרבה יותר חלשים ממה שהייתי רגיל, אני האנושית לא הייתה שמה לב לזה.
נשמתי עמוק, הם לא יראו אותנו גם אם הם יתקרבו דאגתי להגן על האזור סביבינו בקיסמי אשליה והגנה שלא זכרתי שלמדתי.
עצמתי עיניים והקשבתי, אחת, שתיים, שלוש… שלוש זוגות רגליים, שני בנים ובת, אחד מהם צולע מעט על הרגל השמאלית שלו.
אחריי כמה דקות ראיתי כבר את הדמויות שלהם במרחק, שלושה אנשים צעירים כשהדמות הימנית צלעה קצת. סקרתי אותם, הם היו מכוסים בכלי נשק שונים, לבושים כולם בצורה זהה, כל החושים שלי צרחו שהם מסוכנים, שאסור לסמוך עליהם.
הבחור שצלע הביט ישר, העיניים שלו פוגשות את שלי למרות שקסם אשלייה היה אמור להסתיר אותי. צמרמורת כיסתה אותי מקצות האוזניים עד לקצות האצבעות, הידקתי את האחיזה על הקשת שלי ונדרכתי. הבחור הרים את היד וקסמי האשליה שלי נשברו באותה השנייה, התנשמתי חזק כשגל חולשה תקף אותי כשהקסמים ניסו להתחדש ולשאוב ממני אנרגיה.
ביטלתי אותם בידיעה שגם אם הם יתחדשו הוא ישבור אותם שוב באותה הקלות, דרכתי את הקשת וכיוונתי ישירות לבין העיניים שלו. אחריי שהוא ירד השאר לא יוכלו להתמודד עם הקסמים שלי, החוורתי, ממתי אני מתייחס בכזו קלות למוות? ללהרוג אדם אחר?
אני אהיה מוכן להרוג אותם כדי להגן על עצמי ועל הילדים? או שאני אוותר ואשאר לרחמים של הקבוצה הזרה הזו.
ככה או ככה לא אהבתי את התשובה.