הפרעה גבולית | פרק 1

פרק 1

אני יושבת. דקה, עוד דקה. אני מתבוננת בתמונות, בציורים המופשטים התלויים על הקירות. עוד דקה עברה. אני בוחרת באקראיות בתמונה מאורכת. אני מתעמקת בה, מנסה להבין את משמעות הצורות הגיאומטריות. כף יד לבנה בעלת אצבעות מחודדות. קורי עכביש. קווים אדומים קטנים. אני שוקעת במחשבות בניסיון לפענח את משמעותם. עוד דקה עברה. לבסוף אני מחליטה – זה גשם של דם. סכין מחודדת. עין ירוקה ששולחת בי מבט קר. אני מוצאת עוד עין ירוקה, ממש לידה. מעליהן מתגבש מצח חרוש קמטים, למוד סבל. מעליו, הקווים הצהובים נראים לפתע כמו שיער קצר ופרוע. התמונה מתגבשת מול עיני, והדבר שאני רוצה אותר מכל הוא לברוח. רק לא לראות אותה שוב, את הנערה – אם אפשר לקרוא לך כך – שראיתי מתמוטטת מול עיני. ראיתי אותה, העיניים שלה פגשו בשלי. אפילו אז, כשהיא מתפרקת למיליוני חתיכות, כשהיא נרמסת על ידי כל אותן הצרות, כל אותם הפיתויים והרגשות שהכרתי כל כך טוב, אפילו אז היא הצליחה לשלח בי מבט קר שגרם לעצמותיי לקפוא, לכל שערה בגופי לסמור. ללא מילים, היא הטיחה בי האשמות חמורות, ואני התכווצתי במקומי. לא היה בכוחי לעשות יותר מזה. לא היה בי רצון לעשות יותר מזה. היא האשימה אותי. על כל הפעמים שעמדתי מהצד, שבהיתי בה הולכת ודועכת ולא עשיתי דבר כדי למנוע את זה. לא הייתי שם כדי להרים אותה, לשקם אותה. אבל מה יכולתי לעשות? אם הייתי מתערבת, שתינו היינו נופלות. היא לא הבינה את זה. בעולם הזה כל אחד לעצמו. אסור לסמוך על אף אחד. לסמוך על מישהו משמעו חולשה. משמעו שאתה לא מספיק חזק כדי שתוכל לסמוך אך ורק על עצמך. אין מקום לרחמים, לחסד. מי שמסוגל – בורח. מי שלא – נתון בידי הגורל. הגורל האכזר שכל כך קשה להתחמק מנחת זרועו. אני לא יודעת מה עלה בגורלה. אבל אולי יום אחד ניפגש ותהיה לי הזדמנות להסביר לה הכל. אולי, בעולם אחר, היינו יכולות להיות חברות. אני נרעדת מהמחשבה על פגישה איתה. לא, היא לא תבין. היא לא תבין שלא יכולתי להציל אותה.
אני מנתקת את עיני מהתמונה. מסלקת ממחשבותיי את הפנים שיצרתי, פרי זיכרונותיי. שעון היד שלי מראה שהשעה שתיים וחצי. משונה. אני יושבת דקה, ועוד דקה. בוהה בנקודה מסוימת בדלת העץ שמולי. אנשים מסביבי קמים, מתיישבים. כמה זמן אני כבר כאן? אני כנראה מאבדת את תחושת הזמן. יש שיגידו שזה רע – איבוד תחושת הזמן משמעו אצל רבים איבוד שליטה על חייהם, שהרי תכלית חיינו הוא הזמן. אנשים כל היום הולכים, רצים, רוצים להספיק עוד ועוד. מעט אבסורדי לייחס לזמן משמעות כה גדולה של שליטה על החיים, בהתחשב בכך שהוא אדון לעצמו. אף אדם לא מסוגל להאט, לעצור, או לשלוט בזמן, אף לא האדם הדייקן בעולם. אם כך, הזמן הוא רק עוד כלי לשימור מסגרת ריאלית של חיים. של שגרה – הדבר השנוא עליי בעולם. כך שאיבוד תחושת הזמן הוא הדבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש מהחיים.
"פאולה סקוט?" שואל קול נשי. אני מטלטלת את ראשי, מתנערת מהמחשבות. "הגיע תורך, מתוקה. היכנסי." פקידת הקבלה האדיבה מחווה בידה לעבר הדלת שמולה ישבתי… מי יודע כמה זמן.
ללא מילים, אני נכנסת לחדר המוכר. הקירות בצבע אפרסק לא השתנו, גם ווילונות הפשתן הזהובים נראו בדיוק כמו בפעם הקודמת. שולחן העבודה הגדול שבמרכז החדר נשאר במקומו הרגיל. התמונות המופשטות הרבות שעל הקירות גם הן לא השתנו במאומה. בעודי סורקת את כולן, אני מבחינה בתמונה חדשה. בתמונה נראה תינוק בן יומו, המוחזק על ידי גבר בשנות הארבעים לחייו.
"מזל טוב," אני אומרת לעברו האחר של שולחן העבודה.
"תודה," עונה לי הפרופסור בחביבות ומחייך אליי חיוך רחב.
"הוא חמוד מאוד," אני אומרת ומחזירה לו חיוך, הכי גדול שאני מצליחה לגייס. אני משערת שלמרות זאת הוא די קטן, אך הפרופסור בכל זאת מודה לי, שוב.
"מתי הוא נולד?" אני מתעניינת.
"לפני… וואו, כבר עבר שבוע! אני לא מאמין, איך שהזמן עף." איך שהזמן עף… מי כמוני יודעת את זה.
"אז מה שלומך היום?" הוא שואל.
"כרגיל," אני עונה, "שום דבר חדש." אותם פחדים. אותן צרות. הפרופסור מהנהן בראשו ומתחיל לכתוב במרץ. "מה שלום הפצעים שלך?"
אני מהססת. הפרופסור כנראה שם לב שהכניס אותי למלכוד. "אנחנו לא חייבים לדבר על זה אם את לא רוצה." אבל אני רוצה. אני חייבת. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד. אני מנסה לחשוב מה להגיד. אני לא רוצה לאכזב אותו, אבל נראה שאין ברירה. אני מפשילה שרוול וחושפת חתכים לכל אורך הזרוע, משורש כף היד עד המרפק. הפרופסור מכווץ אץ גבותיו ומצחו נרחש קמטים. הוא מזכיר לי ככה את אמא לאחר יום עבודה.
"מה קרה, פאולה?" הוא שואל בלחישה.
"אני מצטערת," אני עונה. הוא מביט בי כמו שמביטים בילד קטן שאכל סוכרייה ללא רשות, או הרטיב במיטה.
"אין לך על מה להצטער, פאולה. ספרי לי מה עובר עליי. תנסי להיפתח אליי. את יודעת שאני פה כדי לעזור לך."
"כן, אני יודעת." אני אומרת בקול שכמעט ולא נשמע. אני מאמצת את מוחי בניסיון לחשוב מאיפה להתחיל. בהיסח הדעת אני כוססת ציפורניים והורסת את כל העבודה של הקוסמטיקאית. כשהפרופסור מבחין בכך, הוא מתחיל לכתוב, שוב.
אני לוקחת נשימה עמוקה, כזאת שלוקחים לפני שקופצים למים. "אני רואה דברים שאחרים לא רואים. אני חושבת שאני מאבדת את תחושת הזמן. מה השעה עכשיו?" אני מעיפה מבט בשעון של הקיר. "שלוש… טוב, זה כנראה לא משנה בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי הגעתי לכאן. אני מפחדת, פרופסור. כל תנועה קטנה גורמת לי להשתגע. הכל קורה לי בהילוך מהיר, מהיר מידי. אני לא מצליחה למצוא את עצמי, לא מצליחה להשתלב בשום מסגרת ריאלית של חיים. אני מתמוטטת. לא מסוגלת להתמודד עם העולם הזה יותר, פרופסור. הוא חזק ממני. פשוט לא מסוגלת."
אני מרגישה שביל רטוב שנוצר לי הלחי. גמעה מתגלגלת מחליקה לי לזווית הפה. אני מלקקת אותה, טועמת את המליחות שמתפשטת לי על הלשון. הפרופסור מביט בי במבט שלא ניתן לטעות במשמעותו – רחמים. הוא מלא רחמים כלפיי, ועל אף שאני שונאת את התחושה הזאת אין ביכולתי להתלונן. למה ציפיתי? אני מעוררת רחמים. זה מה שאני – ילדה אבודה ומעוררת רחמים.
"את צריכה מנוחה," אומר הפרופסור. אני מהנהנת חלושות.
"לכי הביתה, תנוחי קצת. אני רוצה שלפגישה הבאה שלנו תבואי עם כוחות מחודשים."
הוא מחייך אליי. "באיזה תאריך את רוצה שנקבע את הפגישה הבאה?"
באיזה תאריך? שאלה טובה. מה התאריך היום בכלל? אני מנסה להיזכר. אני מביטה בשעון היד שלי. לא, התאריך לא כתוב שם.
"מתי שתרצה," אני עונה.
"בואי נראה…" הוא פותח יומן גדול ומדפדף. "מה דעתך על השש עשרה לחודש?"
"איזה חודש?" אני שואלת. אני נשמעת מטופשת אפילו בעיני.
"דצמבר. אנחנו בחודש דצמבר, פאולה."
"כמובן."
"אז נתראה בשש עשרה לדצמבר. להתראות, פאולה," הוא אומר ושוב מביט בי כמו שמביטים בילד קטן. "תשמרי על עצמך."
"בטח," אני ממלמלת. "להתראות." אני יוצאת מהחדר.