שומרת הדרכים

מסתובבת במערבולת של גוונים כהים שמתמזגים אחד בשני בלולאת אינסוף, מתקדמת במהירות דרך מגלשת האימים הזאת, משותקת בשקט מאפשר ניסתרות. מרגישה שהבפנים שלי מהופנט למראות, נזכרת בקללה הנוראית שאני חולמת כל לילה ואז אני מתעוררת. מרגישה את טלטולי הלילה נשטפים ממני באור בוקר רענן ומים קרים שמגעם המפתיע מקפיץ כל תא בתחושות הכנה לאירוע מרגש. יש כאלה שחוגגים חתונות ויש כאלה שחוגגים מים, במידה מסויימת זו חתונה, חתונת הזוג המאושר, התא והמים. בקשר נצחי של עזרה הדדית. דבילי ומרגש.

המורה שלי סיפר לי עליה. הייתי אבודה באותם ימים בלי המורה שלי. פירשתי את הסיפור לא נכון. ככה זה קורה לפעמים עם מחשבות, המורה שלי אומר שאנחנו חייבים לעצור, להתבונן במחשבה ולדעת אם היא טובה לנו או לא. הוא אומר שזו הבחירה שלנו איך לטפל במחשבות, שעלינו להגיע לדלת בה המציאות מתרחשת נטולת סתירות, את הדלת הזו לא כל כך הבנתי. המורה שלי מדבר הרבה עם דלתות, את רובן אפשר להבין בקלות, אבל המורה אומר שיש עוד המון דלתות שנסתרות מעיניי.

את המורה שלי הכרתי, או כמו שהוא אומר, מצאתי – כי ביקשתי, כשהייתי באחד ההרים שלהם, כשהלכתי לבקר את יודה, מיד כשאני מעיזה לחשוב שיש לי אומץ להגיע אליה, הכל מתחיל להיות צהוב. כל העצמים סביבי מתחילים להיות בהירים יותר, כמו ים של נקודות וחיים בתוכם, הכל זז ורוטט לי בתוך העיניים בנוצץ צהבהב ומתחיל לדהות ואני נשארת באותה תנוחה, מפחדת שאני אני אזוז הכל יתקשה חזרה לצבע המוכר בתחנת הרכבת בו השער נמצא. אז אני נשארת. מתפללת חזק להצליח לעבור בשער ויש את התחושה הזאת של ביס ראשון מגלידה, קפיצה לאוקיינוס ביום שמש, הצלחה בקסם חדש של אהבה ראשונה, תערובות של תחושות כאלה נהדפות אל הוויתי במרחב הרוח, כמו מקלחת שחייב לעבור בשער בדרך ליודה, יש שערים פחות נעימים ואפילו שונים לגמריי. אני אוהבת את הבית של יודה כי זה מקום שאפשר לשהות בו ולחיות בו לנצח, המראות שם הם מרהיבים. מדבריות שבחיים לא ראיתם נוצצים באור לבן והרגליים מרחפות בשטח שעוטף אותכם. יודה קוראת למקום הזה, מרחב מחייה. מרחב המחייה של העולם שלהם. הלכתי ליודה לספר לה על הקללה באותו בוקר וכמעט שכחתי מזה אחרי שהיא בירכה אותי בדרכה מדגדגת בי את עצמה***

אני חייבת לצאת למסע, אני חייבת, כל הפאקינג עולם בסיכון, בסיכון חסר תקדים, הכל ימות, הכל מת, רודפים אחריי, אומרים שאני המפתח, מלחיצים אותי. איך אני אמורה לשנות את העולם?! את העולם?!אתם שומעים את עצמכם?! אתם מבינים מה אתם מבקשים?! כל מה שעשיתי בחיים זה צרות וכמה דברים טובים. אני מרגישה כבר את הכח שלהם עליי, בלילות הם חודרים לי למחשבה והם מערפלים. מאז שפגשתי את המורה הבנתי משהו, אבל הם רודפים אחריי וכמיהתם לכלוא אותי מחליאה. לענות לי את הבפנים, לשנות אותי. גם אם אני לא יכולה להציל את העולם, אני חייבת לצאת למסע הזה, שלא יתפשו אותי. חייבת להתרחק מהאצבעות הארוכות המכושפות האלה בצבע המזעזע בכיוונים כהים של סגול ושחור. כמו הצבע של הגופות מהעולם ששמעתי עליו מהערפד שרדף אחריי***

יודה מכירה את הסיפור שלי עם ג'ון שלזמן מסויים רצה לחטוף אותי לממלכה שלו, מלכות נצח הוא אמר. ידעתי שאם אני אתן לו, יהיה לי הכל, משרתים, רנסאנס, אבל אני אהיה אומללה, שם הם גם יתפסו אותי, אצבעות המורכבות מתולעים של מתים שמתות להכנס לי למוח ולהרדים אותי. הן תפסו את ג'ון, אבל הוא מתכחש בפניי, אין לו אומץ להודות ולצאת למסע איתי. בלילה שבו נפרדנו, נצרנו עונג שהוא קיבל במתנה באחד מצורותיו, היה לי כישרון לענג את ג'ון כמו שבחיים רק אני יודעת, הוא אומר שהעולם זכה שהחלטתי לצאת למסע הזה, ובתמורה ג'ון מענג אותי כל הזמן מאותו לילה לוהט באוויר האדום שעל הכוכבים. ג'ון אוהב להיות על הקצה, שם הוא מרגיש חי. אבל האם הוא באמת חי? אני מרגישה אותו ושומרת עליו כל הזמן ובליבי מגנה עליו, על מקומות שאליהם אסור לאצבעות להגיע. יודה אוהבת לשמוע על הסיפורים שלי, את הצורות שלי, יודע אומרת שהיא רואה אותי בצבעים, ערוצי הפצה ישירים שלכל אחד יש כוונה, שהיא רואה את הקשרים שלי למרחב. גם את העולם של יודה אני לא מבינה לגמריי. המורה אומר שבמרחב ה-7 יש המון דלתות שעליי ללמוד*** קשה לי להפרד, המחשבות על המסע מכבידות עליי. שוב המורה אומר שזה שקר. שאלו האצבעות שכבר הגיעו למקומות מסויימים בראש שלי הנוטעים בי שכחה, המורה אומר שאני במסע כבר והמילים הללו מאירות בתוכי גלגל ששכחתי מקיומו. מתמלאת בעוצמה ואופטימיות, כמו שמיכה של חוכמה, כמו המורה שלי. אני מרגישה שאני מהורה שלי, שהאצבעות בקושי נוגעות, הוא מספר שיש שער בו חיים בלי איומם המתמיד של האצבעות, ושהוא וחבריו קיבלו משימה חדשה, להוביל אותי ויצורים כמוני לצאת למסע. הוא מספר שאני לא יכולה להבין את זה עכשיו, אבל אני מבינה. שזו שרשרת. כמו שהוא מדריך אותי, אני אדריך בעתיד, התחושה הזו ממלאת אותי באהבה למסע, לדרך שלי, למקום אליו אני יוצאת, להרפתקה שלי שתוביל אותי לחיים כמו של המורה שלי. כשאני מספרת לו את כל זה, הוא צוחק בקול רועם ומתגלגל עד שגם אני מרגישה את הפצפוצים בתוך הבפנים שלי שמתפשטים עד לקצות הצורה שלי, חום רוטט בכל תא, ושוב יש חתונה, בין התא לבין הקסם שהמורה מעניק לי. אני יודעת שיש לו סוד למורה, כנראה בגלל זה הוא צוחק. ואני אוהבת אותו על זה. לשנינו יש סוד***

יש לי קטעים עם צבעים, יש לי קטע עם הצבע. אני חייבת סדר מסויים שגורם לי להרגיש נעים. המורה אמר איזה משהו על מתנה שהאבות העבירו לי בדם. בחדר שלי מונחים במקום מדפים מעץ חום משגע בזרימה משגעת, קירות מערה בעלי זיזים פנימיים שהמים יצרו לפניי אלפי זמן כשהיינו כולנו דגים. ומיטה שמשתנה לפי מצב רוחי שקיבלתי מתנה כשנולדתי, בדיוק ממי שהרג את הוריי. שנים שנאתי את המיטה המעוותת שלבשה צורות של מפלצות לפניי שלמדתי "להניח לכעס", לפניי שניקיתי את תפיסת האצבעות במרחב הרביעי שבי. יש למיטה הזו כל כך הרבה להראות לי. זה נשמע כמו בדיחה אכזרית שהיצור הזה שהרג את ההורים שלי השאיר לי את המיטה הזו. הוא כנראה חשב שהיא תצליח להשתלט עליי, אבל אני לא התקרבתי. שנים ביליתי בפינה קופאת מקור ואומללה נלחמת בעצמי לא לגשת למיטה שתעתעה בי עם בגדי נסיכות כשביליתי על הריצפה המזופתת. המורה אומר שזה חלק ממני, לשמור על משמעת, להתריס בפניי כל מי שרוצה להעניק לי. כמו עם האצבעות, כמו עם ג'ון. אסור לי להתמסר לחלוטין. למדתי את זה בקרבות. וככה יש לי צבעים משתנים במהות. אהבה גדולה ותחושת מוגנות יש במערה שלי, יש לי תחושה שיש פה קסם הגנה וקשה לי לעזוב את המקום, ברגע שאני אהיה מוכנה, המערה תתכסה במים חזרה ואני אשוב אליה רק כאשר אקח חלק בחתונה בין המים לתאים***

שמעתי שיש שם בית כלא, שם אנחנו מצטופפים בתוך גדרות וקשורים, עושים עלינו ניסויים, מתמצתים מאיתנו ת'חיים, מכל אחד ואחד הם מוצצים את השפע. פעם חלמתי על הבית כלא הזה, הייתי על מסוע ענקי כמו מדרגות נעות. ימינה, שמאלה ואני מוטלת שם, שטה בלי תנועה, רואה את החיים חולפים. מכונות וכבלים נדבקים אליי ומכאיבים לי ואני מרגישה את הניתוח היסודי שבפירוק המולקולות שלי.

לפעמים החלומות שלי כאלה קשים שאני שמחה שלא תהיה לי מיטה, אולי ככה אני לא אישן יותר.