קללת אדמה – פרק 21

לא אהבתי את העובדה שנתקענו פה במקום להתקדם. זה לא שהיה לנו זמן מיותר לבזבז. כלומר, ברצינות? תומאס ולוקאס התנהגו כמו זוג ילדים בחנות ממתקים. ויצא לי לראות ילדים כאלו. הם בחנו כל מבחנה, חיפשו רמזים לניסויים ובכללי היו ממש מצחיקים.
אבל האיש הזה עם השם המוזר… דיאוקליטס. משהו בו היה לא בסדר. יכולתי להרגיש שהאיש הזה הוא לא נורמאלי. אבל כשזה מגיע למעבדות… טוב, אי אפשר להזיז את לוקאס וכנראה שגם תומאס הוא כזה. נהדר, אז החבר שלי והאח של החבר שלי הם זוג מדענים מתחכמים.
הבטתי סביבי במעבדה הקטנה כשלוקאס ודיאוקליטס נכנסו לחדר מדדי וחקרו משהו כנראה משעמם. תומאס הביט לרגע לכיוון שאליו הלכו אבל אז חזר בו והסתובב אליי.
"למה את לחוצה?" הוא שאל.
"אני לא לחוצה!" השבתי בקול צייצני מדי. שהסביר לי שאני לחוצה ועוד איך.
"אמה, את מחווירה. אני לא חושב שראיתי אותך לבנה כל כך" תומאס חייך ואני הכרחתי את עצמי להירגע.
"מצטערת" אמרתי, "פשוט…"
לא רציתי להגיד את זה בקול אבל ידעתי שתומאס חושב על מה שאני חושבת כי הוא אמר: "אין לך מה לדאוג. באמת, הכל יהיה בסדר."
"תומאס, אני מקוללת. אתה מבין?" שאלתי בשקט, "כאילו.. אני לא מקוללת באמת פשוט.. אני.. אוף, לעזאזל! מישהו תמיד מת במסעות איתי." הבטתי בו בזהירות והפנתי את מבטי ממנו כשהחזיר לי מבט, "אני לא רוצה שמשהו יקרה ללוקאס. או לך"
"כלום לא יקרה לנו" תומאס אמר וסובב אותי לכיווני. מרים בידו את סנטרי, מכריח אותי להביט בעיניו האפורות. היה מצחיק לגלות שהוא גבוה ממני. "אני מבטיח לך שכלום לא ישתבש."
"איך אתה יודע?" שאלתי בשקט ולא זזתי. "מה אם – "
"אמה" הוא נאנח והמשיך להביט לתוך עיניי. "את תראי, – "
"לא תאמינו!" לוקאס קרא ותומאס מיהר לצעוד אחורה ולהתנער. אני נשארתי נטועה במקומי כמו בול עץ. לוקאס חייך חיוך דבילי אופייני לו ונישק אותי על המצח כשראה שאני לא זזה הוא הביט בי בפנים רציניות. "אמה?"
התנערתי בזהירות והבטתי בלוקאס. במשך כל הזמן הזה שקפאתי ראיתי רק את עיניו של תומאס שננעצו בשלי.
"אני. אני בסדר" מלמלתי ומיהרתי לכרוך את זרועותיי סביב כתפיו. "אז.." הרמתי גבה בחיוך, "מה חדש?"
"Il n'y a pas nouveau, mon chérie " לוקאס כרך את זרועותיו סביב מותניי.
"אתה יודע שאתה ממש חמוד כשאתה מדבר בצרפתית?" שאלתי בחיוך.
"לא הבנת מה אמרתי, נכון?" הוא צחק.
"לא" הודתי, "ממש, ממש לא"
בתגובה הוא נישק אותי. "את לא צריכה לדעת יותר מזה שאני אוהב אותך"
חייכתי והשבתי לו נשיקה בחזרה. "גם אני אוהבת אותך"
לוקאס נראה כל כך מאושר לשמוע את המילים האלו שהוא חיבק אותי כל כך חזק שנאלצתי להניח את ידי על חזהו ולהדוף אותו ממני.
"אתה חונק אותי!" התלוננתי בחיוך.
"חונק אותך מאהבה אולי" הוא אמר.
התכוונתי לומר לו משהו אבל אז משהו חלף בעיניו של לוקאס, כמו צל מעיק. והוא הביט בדלת הכניסה. "אני כבר חוזר" הוא הביט בי בחיוך כאילו כלום לא קרה. ואולי באמת כלום לא קרה? מאז שגיליתי שחלק מאורנוס עדיין משפיע על לוקאס הייתי בסרטים ממש לא נעימים.
הבטתי בו כשיצא החוצה ואז שמתי לב שאני לא רואה את תומאס בשום מקום.
התכוונתי לקרוא בשמו כששמעתי את קולו. הוא היה בחדר הצדדי עם דיאוקליטס והם דיברו יחד על משהו.
קולו של תומאס היה מקוטע מעט ואני מצאתי את עצמי צועדת בשקט –כמו גנבת- ומקשיבה להם. ולא אהבתי את ההרגשה הזאת.
ועוד יותר לא אהבתי את מה ששמעתי.