פיסות של רגש

הקופסא הקטנה נפתחת והיא מוציאה ממנה שלל זיכרונות, פיסות קטנות של תמונות ושל זכוכיות שהעבר כלוא בתוכן. ההשתקפויות של האנשים שבפנים מביטות בה, אך היא מתעלמת מהן בכהות חושים, כאילו דבר לא קיים שם.
שערה החום גולש על פניה כשהיא רוכנת אל הקופסא כדי להוציא עוד ועוד דברים. אצבעותיה נוגעות באחת הפיסות והיא מרחיקה את ידה ממנה במהירות ומצמידה אותה אל פיה.
במשך כמה דקות היא רק מביטה בזכוכית החמה, מנסה להבין מה גרם לה להיות כך.
'אני לא חוששת יותר, אין צורך בכך,' מוחה קודח. 'הם לא יוכלו לרדוף אחריי לעולם.'
החיוכים שמהם היא ניסתה לברוח כל חייה חוזרים להביט בה דרך הזכוכיות, ואלו מתחילות להישמט מידיה אחת-אחת, מתרסקות בקול על הרצפה הקרה.
היא חסרת הבעה כשכמעט כולן נשברות, כשכל העבר שלה הולך, נעלם ללא אפשרות לשוב.
"את תתגעגעי אל המצב הזה," הוא אמר לה פעם. "הכאב שתרגשי… את לא תוכלי להכיל אותו בתוכך לבד. הוא ייקרע אותך, ירחיק, יגרום לך לאבד את עצמך שוב ושוב, ולא משנה כמה פעמים את תהיי בטוחה שכבר התגברת על זה, הוא יצליח להזכיר לך שהוא שם, קיים." צמרמורת חלפה בגופה כשהיא נזכרה בדרך שבה ידיו הקרות נגעו בלחייה. "אני ואת… את לא תמצאי משהו יותר טוב מזה…"
היא ממצמצת בעיניה כמה פעמים, מנסה למנוע מין הדמעות שעלו בעיניה לצאת החוצה.
חום התגבש בתוכה, כזה שהיא לא הרגישה כבר שנים. הוא מתפשט בכל גופה אך נעצר בליבה, ליבה שהפך להיות קר מאותו יום.

הקופסא הקטנה נפתחת והיא מוציאה ממנה שלל זיכרונות, פיסות קטנות של שברים שפעם העבר שלה היה כלוא בהן.
שום השתקפות לא מביטה בה יותר, אך היא עדיין יכולה להרגיש את מבטם הנוקב של אותם האנשים חורך את עיניה, כאילו הם עדיין שם כדי להביט היישר בהן.
עיניים כחולות מביטות בה דרך אחת המראות, אחת שנשארה שלמה ולא נסדקה. הן מבקשות ממנה משהו, אך היא לא מוכנה להבין אותו. לא עכשיו, בכל אופן.
הן מוצפות בדמעות, ומשהו בהן זועק לעזרה, מנסה לגרום לה לבין שקשה להן, שתסלח.
היא מסיטה את מבטה מהן אך זה רודף אותה.

היא חשבה שאלו היו עיניו, אך איפשהו עמוק בתוכה היא ידעה, לאורך כל הדרך, שאלו היו עיניה,
ושהיא פשוט סירבה להאמין בכך.