חפצים

1
איזה יאוש! אין מצב שאספיק למיין ולארוז עוד היום את כל החפצים הישנים. כבר שעה שאני מנסה למצוא חפץ בעל ערך בארון הרעוע שבמרפסת. הארון, המצופה פורמייקה אפורה דהויה, עמד במקור במזווה שליד המטבח. לפי כמות הפריטים הישנים שבו, נראה כאילו הועתק למקומו החדש על כל תכולתו. מימין שוכבת תיבת מגירות שבורה מפלסטיק, מלאה בברגים ומסמרים חלודים, מסודרים וממוינים למופת לפי צורה וגודל. במגירה העליונה מצטופפים לפחות עשרה קולפני תפוחי אדמה משומשים מפלסטיק בשלל צבעים, כולם חלודים ושבורים חוץ מאחד חדש שעדיין נמצא באריזתו המקורית. אין ספק שהם נאגרים באותה המגירה מאז ילדותי. למה היא לא זרקה שום דבר? בצד השמאלי של הארון למעלה מונחת קופסת נעליים לבנה מאובקת, מלאה בנורות הלוגן משומשות וחדשות בערבוביה, ולמטה שקית עם כלי עבודה חלודים, שירשנו מסבא שלי לפני ארבעים שנה. אין סיכוי שאשאר שפויה אם אמיין את הכל. פשוט אאסוף את כל התכולה בשקיות ואניח על יד הזבל. אולי יתמזל מזלו של איזה קבצן שימצא שם חפץ ראוי לשימוש.
חדר הארונות נראה כמו מסדרון צר ואפלולי שמשני צדדיו מגירות ומדפים פתוחים. בקצה החדר תלויה מראה ישנה, מתקלפת ומוכתמת בכתמים שחורים.
אני נזכרת באמא שלי עומדת מול המראה, סוקרת את דמותה. סנטרה מורם ומבטה גאה. היתה לה שמלה סרוגה, בצבע ירוק מזעזע, מנוקדת בשחור, שסרגה בעצמה. מתחתיה לבשה קומבניזון מעוטר בתחרה. שיערה הבהיר מסורק בקפידה אחרי הביקור השבועי במספרה. עיניה הכחולות מאופרות ומודגשות, ושפתיה משוחות באודם, בגוון האופנתי האחרון. רציתי להיות בדיוק כמוה.
רוב המדפים בחדר הארונות כבר ריקים, נותרו רק מעט חפצים שנשארו מאחור. על המדף מונח התיק הישן של אמא שלי. הוא תמיד היה מלא בהפתעות, כמו התיק של מרי פופינס, ועדיין שמורים בו ארנק כסף ישן ומרוט, עם כמה מטבעות של אגורה וחמש אגורות, ונרתיק מוזהב מתקלף שבתוכו אקורדיון עם תמונות שלי ושל אחי כשהיינו קטנים. על הרצפה סנדלי העקב הישנות, עם רצועות עור דקות ושחורות, ובמרכזן אבן אדומה מזכוכית. כשהייתי ילדה אהבתי לדדות על הסנדלים האלה, ולדמיין שאלה סנדלים מפוארים של נסיכה, שיש לה המון אוצרות ואבני חן. הייתי מבלה שעות מול המראה, שהייתה חלון אל הממלכה שלי, רוקדת ומשוחחת עם נתיני הדמיוניים.
2
אני נסיכה! אני נועלת את נעלי העקב של אמא, מחזיקה את התיק כמו גברת. בתיק יש אוצר מטבעות כסף וזהב. אמא לא מרשה לחטט בתיק, אבל עכשיו היא במטבח, מפטפטת עם השכנה, אז אפשר. כמה מטבעות נפלו והתגלגלו מתחת למדפים. לא נורא, ארים אותם אחר כך. נסיכה צריכה גם תכשיטים. אני מטפסת על הכסא הצהוב כדי להגיע למגירת התכשיטים. המגירה מלאה באוצר יקר ערך, מחרוזות וסיכות עם אבנים נוצצות. אופס! כמה תכשיטים נפלו והתפזרו. אמא ביקשה שלא אטפס ואשחק עם התכשיטים, אבל אני מאד נזהרת. אני עונדת כמה מחרוזות עם חרוזים נוצצים ועל הראש כתר אמיתי, שהכנתי בעצמי ממצחייה ועליה תליתי סיכה נוצצת שמצאתי במגירה. עכשיו אני נסיכה אמיתית. אני קדה מול המראה באצילות ומושיטה את ידי בעדינות ומולי כולם משתחווים. כולם אוהבים אותי, אני הנסיכה הטובה. עוד מעט אמא תקרא לי לאכול. היא מכינה לי ארוחת מלכים – מרק ירקות, שניצל עם פירה, ולקינוח גזר חי מתוק.
3
"פיניתי היום את הדירה הישנה." אני מספרת לאמא שלי, בביתה החדש בדיור מוגן.
"מה עשית עם כל החפצים שנשארו?" היא שאלה.
"הבאתי רק שקית אחת עם בגדים ישנים שיכולים לשמש כתחפושות. הנכדות אוהבות להתחפש ולעשות לנו הצגות." עניתי מבלי לפרט יותר מדי.
"מה עם כל החפצים שנשארו שם? היו שם המון כלים ומנורות וכל מיני דברים… הכל כמו חדש… מצאת את הקולפנים?"
"כן, היו המון קולפנים משומשים. למה שמרת אותם?"
"הם היו כמו חדשים. מה, זרקת אותם?" מבטה מאשים, בשבילה זאת היסטוריה, חיים שלמים שחלפו ועברו ועתה לא נמצאו ראויים אפילו להיכנס לתוך שקית.
"את בטח לא זוכרת, אבל נהגתי לקלף איתם גזר והכנתי לך גזר חי בכל ארוחת צהריים." אמרה אמי, ובעיניה צער.
"בטח שאני זוכרת. לפעמים הייתי עוזרת לך לקלף. הכנת לי ארוחת מלכים, וכשסיימתי לאכול הכל, הכרזת שאני הנסיכה. את זוכרת שהייתי רוקדת מול המראה?"
"כן. אני גם זוכרת שהיית מתלבשת בבגדים שלי ומשחקת עם המטבעות מהארנק שלי"
"זה היה אוצר הממלכה." אמרתי בחיוך.
"את היית מפזרת את הכסף ואת התכשיטים, עד שלמדתי לקח והשארתי לך ארנק עם כמה מטבעות רק בשבילך. את הארנק שלי העברתי למדף הגבוה. גם את התכשיטים העברתי למגירה הגבוהה ביותר, אחרי שנעלמה לי הסיכה העתיקה, שירשתי מסבתא רבא שלי. סיכה מזהב בצורת ציפור עם אבן אדומה ומסביבה יהלומים. המון זמן חיפשנו אותה ולא מצאנו." מבטה מהורהר. עדיין אותה אישה גאה, אותו מבט ישיר מעוטר בקמטי הזמן. "אבל את היית סקרנית ונהגת לטפס ולבדוק מה יש בכל מדף ומגירה. תוך ימים ספורים מצאת את כל המחבואים. חבל ששום דבר לא נשאר."
"נשארו כל הזיכרונות. זה מה שחשוב. אני עדיין הנסיכה מול המראה"
"ומה אני?" שואלת אמא שלי, בוחנת אותי, ואת ביתה החדש.

מול המראה עומדת בתי הקטנה. היא פיזרה בחדר את כל הבגדים מהשקית שהבאתי, ולבשה מעל בגדיה כמה סמרטוטים ישנים. מבטה גאה וסנטרה מורם.
"תראו! עכשיו אני נסיכה! אמא, את המלכה, וסבתא, גם את מלכה. תראו, יש לי כתר אמיתי!"
על ראשה מצחייה ישנה ובמרכזה מתנוצצת סיכת ציפור אדומה, מרהיבה.