תומאס קארטיס | פרק 1

פרק 1

"361483, 361483…" הוא מלמל לעצמו שוב ושוב.
מרחוק כבר הצליח לראות את המוני האנשים, כל הגברים לבושים בחליפות מכובדות, והנשים – בשמלות ערב מפוארות. הוא הביט על חליפתו, מודד במבטו אם היא יוקרתית מספיק ליד חליפותיהם של המוזמנים. ללא כל ספק, חשב לעצמו ויישר את העניבה המבריקה שעל צווארו.
כשהתקרב לפתח המלון, כולם ללא יוצא מן הכלל החלו לנעוץ מבטים כמייחלים שהמרצדס השחורה והנוצצת בעלת החלונות הכהים שחנתה ממש בסמוך לשער תהיה שלהם. הוא גיחך לעצמו בשקט. עשירים, חשב לעצמו, לכל אחד מהם יש ודאי מספיק כסף בכדי לקנות שלוש מכוניות שכאלו ואף יותר מזה. הוא נאנח בסיפוק והוסיף בשקט, "בעוד כמה שעות המכונית הזאת תהיה שלי".
הוא יצא מהמכונית באלגנטיות, חייך חיוך זדוני, ופסע בגאווה, תוך שהוא מיישר את צווארון חליפתו, לעבר הכניסה.
הדרך לכניסה הייתה מלווה במדרגות רבות, וההתקדמות הייתה איטית. היו רק ארבעה שומרים, ומאות מוזמנים. לכל שומר הייתה בידו רשימת מוזמנים.
הוא הכניס את ידו לכיס המכנס ומישש באהבה את השטרות. אלפיים דולר יספיקו, הוא חשב לעצמו.
לאט לאט, הוא התקדם במעלה המדרגות. לבסוף, הוא הגיע לפתח המלון. "שם?", שאל אותו השומר בשעמום. "אני מצד הכלה," אמר וחייך חיוך כובש.
"ביקשתי שם," השומר לא ויתר. "אתה מופיע ברשימת המוזמנים?" שאל בנימה חשדנית.
"אני מאוד מזדרז, אני חייב להחליף מילה עם בעל השמחה, בבקשה, תן לי לעבור…"
"אם לא תאמר לי מה שמך המשטרה כאן בעוד כמה דקות!" אמר השומר בתקיפות, אך בשקט. אין צורך לגרום למהומות.
"טוב, אם כך…" הוא אמר, "שמי תומאס קארטיס."
"קארטיס, קארטיס…" השומר מלמל תוך שהוא מעביר את אצבעו הלוך ושוב על הרשימה. "אתה לא מופיע ברשימת המוזמנים. אני מצטער, אני לא יכול להרשות לך להיכנס".
"כן, אני מבין…" הוא אמר, הכניס יד לכיסו, הביט מסביבו לוודא שאיש לא מסתכל, ליטף בפעם האחרונה את השטרות הירוקים, הוציא ותחב אותם לידו של השומר באי רצון. הוא חייך אל השומר המופתע, ונדחק במהירות פנימה בין ההמון.
היה זה המקום המפואר והיפה ביותר שהוא ראה מימיו.
הרצפה הייתה מצופה קרמיקה מבריקה ונוצצת, השולחנות נראו מדהים עם מפות המשי הרקומות זהב ועליהם אגרטלים גבוהים שפרחים השתלשלו מהם, הקירות היו מקושטים בבדים בצבעים מרהיבים ומהתקרה נתלו נברשות קריסטל מדהימות ביופיין שהפיצו אור נעים.
הוא עמד בכניסה, פעור פה והביט. אנשים מסביבו נכנסו אף בלי להעיף מבט, כאילו היה זה סתם עוד חדר ולחצו ידיים אחד לשני בחיוכים מאולצים.
הוא הסתובב נפעם, ונתקל בגברת שעמדה מאחוריו. "מצטער, גברתי," אמר והרים מהרצפה את הזר שנפל מידיה. כמה משונה, חשב לעצמו, כנראה שכאן מקובל שהנשים ילכו עם זרים ביד.
"תודה," היא ענתה בחיוך מהמם. הוא לא היה מסוגל להוריד ממנה את מבטו. "מי אתה…? אתה לא נראה לי מוכר. אתה ידיד של ג'רמי?"
"אממ… כן, כן, בודאי," הוא ענה לה במבוכה, מסמיק. כמה היא יפה, חשב לעצמו. עד סוף הערב היא תהיה שלי.
"ביקשתי ממנו לעדכן אותי על כל המוזמנים!" היא רטנה בכעס.
לאחר שבריר שנייה הוא הבין, וליבו צנח. זאת הכלה. כנראה שהמזל לא מאיר לו פנים.
"לא נורא, קרוליין," אמרה האישה שלידה, "הוא כנראה שכח, מרוב ההכנות… בואי, תיהני – הו, ראי איזה יופי המלצרים סידרו את השולחן – " היא הסיחה את דעתה ולקחה אותה משם.
תומאס עמד במקומו והביט על קרוליין המתרחקת. קריאה פתאומית באוזנו הקפיצה אותו.
"מה קורה? כבר מצאת?" שאל הקול שבקע מאוזנייה חשאית שהייתה תלויה על אוזנו.
"אני… אני מחפש, תהיה סבלני!" ענה.
"עוד לא מצאת?!" קרא הקול בזעזוע. "אבל ההזעקה!"
רק עכשיו הוא נזכר. ההזעקה. הוא הביט בשעונו – נשארו רק ארבעים ושבע דקות. עשרים וחמש שניות.
"בסדר, בסדר." אמר בלחץ, "אני מנתק עכשיו את האוזנייה למקרה שאחד השומרים ירצה לערוך עליי בדיקה. תהיה על המשמר."
"בסדר, בסדר, אבל תזדרז, דולורס מחכה לי בבית. אני אצפה בך במצלמה הנסתרת. בהצלחה."
"תודה." הוא אמר, הסיר את האוזנייה ושם אותה בכיס נסתר בבטנת החליפה.
הוא התקדם לאט ובזהירות, מנופף לשלום מידי פעם לאדון או גברת שחייכו אליו כמחוות נימוס מקובלת.
כשראה שהשטח פנוי, פרץ בריצה. הוא ידע שהעלייה במעלית מסוכנת מידי, כמובן – מי יודע מי יחליט לעלות בדיוק באותו זמן במעלית. אם זה יהיה שומר – הוא יאלץ לבלות את כל חייו בתא קטן ומחניק.
הוא רץ לעבר המדרגות שהיו אסורות לשימוש, אלא רק במקרים של שריפה או תקלה במעלית.
מהר, מהר, מהר… חשב לעצמו כל הדרך. לבסוף הוא הגיע לקומה הנמוכה ביותר, מתנשם ומתנשף. הוא רץ לעבר דלת הפלדה העצומה. על הדלת נכתב באותיות גדולות וברורות בצבע אדום: " אזהרה – אין כניסה! כל הנכנס יועמד לדין!"
הוא ניסה לפתוח את הדלת.
"נעולה," הוא אמר לעצמו בגיחוך, "כמובן. ניסיון טיפשי מצדי."
הוא הוציא אולר קטן מבטנת חליפתו. הלהב החד נכנס לחור המנעול. כמה סיבובים, שבירת הבריח – והדלת נפתחה.
הוא נכנס מיד, תר בעיניו אחר מבוקשו.
החדר היה גדול ואפרורי. במבטי ראשוני זה היה נראה כמו סתם מחסן ישן ומטונף. הרצפה, הקירות, התקרה ואפילו החפצים היו אפורים.
לא מתוחכם במיוחד, חשב, ציפיתי ליותר. בחיוך חמדן, ניגש במהירות אל הקיר שממולו. היו שם עשרות כספות – מתחתית הקיר לאורך כל גובהו, זהות בצבען ובצורתן, רק מספר שונה מוטבע על כל אחת מהן.
הוא הוציא מכיסו פנס קטן. הוא הדליק אותו וקירב אל המספרים.
"137, 138, 139…" הוא מלמל בלחש, "לא, היא לא כאן. כנראה זה יותר מתוחכם משחשבתי."
הוא פסע בשקט לעבר הקיר שלידו. שם לא הייתה שום כספת. הוא מישש את הקיר, בכוונה לגלות פתח נסתר או מחבוא סודי.
כך הוא עשה לאורך כל שלושת הקירות הנוספים, אך לשווא.
בעודו פוסע הלוך ושוב, מנסה לפתור את התעלומה, הוא הרגיש שדרך על משהו קשה ובולט.
הוא התכופף, קרב את הפנס למקום בו דרך.
זה היה בריח.
בהתרגשות, הוציא את האולר. אך לשווא, לא הייתה כל דרך לפתוח את הדלת. הוא הביט בה, מחפש אחר פרצה, סדק, רמז להגיע אל תוכנה של הכספת.
"הקוד!" נזכר לפתע. הוא מצא בפינה השמאלית העליונה של הדלת את המקום בו אמורים להכניס את הקוד. הוא ניסה להיזכר במספרים ששינן. 361846, הוא הקליד. טעות. 316483. טעות. הוא ניסה וניסה קודים שונים עד שהתייאש. הוא בעט בכעס בדלת. לוחית עץ שהייתה רופפה מעט ברצפה האפרורית נשברה לשניים.
במקום לשמוח, הבהלה אחזה אותו.
חוק מספר אחד, חשב לעצמו בהיסטריה, אסור להשאיר עקבות, אסור להשאיר עקבות!
אתקן את הנזק אחרי שאגמור עם זה.
הוא הסיר לגמרי את לוחית העץ והכניס את ידו לפתח שנוצר.
היו שם המוני שטרות. הוא מישש אותם באהבה.
במהירות הוא החל להוציא את השטרות הירוקים בזה אחר זה, ערימות על ערימות של דולרים מבריקים. הוא הוציא, והוציא, אבל לא הצליח לרוקן לגמרי את תכולת הכספת. הוא המשיך להוציא עוד ועוד, במחשבה שהאוצר האמיתי שחבוי בכספת הוא אינו הדולרים האלה. הם רק הכיסוי. הוא רצה להמשיך ולהוציא עוד ועוד, אבל הזמן עמד להיגמר. הוא הוציא שק מקומט מכיס הז'קט והכניס את הכל במהירות האפשרית.
הוא סב על עקביו, ממהר לצאת.
לפתע נשמעה האזעקה.
הוא הביט בשעונו – ארבעים ושבע דקות. עשרים ושש שניות.
הוא רץ בכל הכוח שהצליח לגייס, מתנשם ומתנשף, החל לרוץ במעלה המדרגות. אך העלייה הייתה קשה יותר מהירידה, והשומרים השיגו אותו בקלות.
"לא – גנבתי – כלום!" צעק בזמן שנאבק עם שני שומרים קשוחים וזועפים.
"את זה תגיד לשופט," אמר שומר שלישי שהגיע.
"בבקשה – אני מתחנן!"
"שים עליו את האזיקים, הארי. בעוד רגע המשטרה תהיה פה. שהוא לא יצליח לברוח." אמר והלך.
תומאס הביט סביבו. הוא הושיט ידיים קדימה.
"שים את האזיקים הארורים האלה כבר," אמר לשומר שמימינו. נתחיל איתו, חשב.
השומר הוציא מכיסו את האזיקים. הוא הניח אותם על ידיו של תומאס.
"מצטער," אמר לו תומאס.
"גם את זה תגיד לשופט." האזיקים החלו להיסגר על פרקי ידיו.
"נראה לי שלא הבנת אותי נכון…" תומאס הרים יד – ותוך פחות משנייה השומר היה שרוע מחוסר הכרה על המדרגות.
השומר השני הוציא אקדח.
"אל תזוז," הוא איים בעיניים מפוחדות.
תומאס הרים ידיים, כנכנע. השומר הוריד בזהירות את האקדח.
"לא היית צריך לעשות את זה," אמר תומאס. הידיים המורמות שלו לפתו מיד את ראשו של השומר והטיחו אותו בקיר.
"תודה," מלמל בחיוך ולקח את האקדח.
הוא הפשיט את מדיו של השומר החלש יותר, ולבש אותם. קל יותר להתחמק בתור איש ביטחון. הוא טמן את האקדח בחגורתו ויישר את התג שעל הז'קט: הארי קורנר – מאבטח.
הוא טס במעלה המדרגות, מחסל כל איש ביטחון שעמד בדרכו. כשהגיע למעלה, סידר את שערו ונכנס בחזרה לאירוע.
הוא הפעיל את האוזנייה.
"הי, פרנקו? פרנקו, שומע?" לחש.
"הו! כבר התחלתי לדאוג. מה קורה?"
"לדאוג? לי? אתה לא רציני." אמר בגיחוך. "מי כמוך יודע שאין מה לדאוג לי. אל תדאג, אחי. הכל עבר בשלום – הוא כחכך בגרונו – הממ, פחות או יותר."
"מה לעזאזל עשית?!"
"אני שומע פאניקה? באמת, פרנקו. תהיה רציני. הם יצאו הפעם בזול. תקפתי רק שבעה אנשי ביטחון."
"והשלל?" שאל הקול מאחורי האוזנייה.
"לא הצלחתי להגיע למטרה," הקול מאחורי האוזנייה נאנח, "אבל לקחתי כמה דולרים לאוסף שלנו," אמר. הוא חיפש את השק, ונזכר שהוא נשאר במדרגות. "לעזאזל!" קרא.
"מה קרה?"
"כנראה שלא תראה היום עוד כמה דולרים לאוסף שלנו. מצטער, פרנקו." לפתע שמע קול נשי מצחקק מאחוריו. הוא הסתובב וראה שתי נשים נאות מאחוריו. כשהסתובב, השתתקו והפנו את מבטיהן במבוכה.
הוא חייך והמשיך לעמוד כאילו לא ראה כלום. הוא חיפש במבטו את קרוליין.
"פשוט תודי שהוא הורס!" אמרה אחת הנשים.
"אוי נו, ג'ס, את אומרת את זה על כל גבר שאת פוגשת!" ענתה לה השנייה.
"מה פתאום! בעצם, טוב, אולי… אבל הוא באמת משהו מיוחד- תסתכלי עליו!"
"הממ. את כנראה צודקת. הוא חייב להיות שלי עד סוף הערב. אני הולכת להציע לו וויסקי." אמרה וקמה.
"לא, את לא!" אמרה השנייה, ומשכה אותה בחזרה לכיסא. "אני ראיתי אותו קודם – הוא שלי!"
"לא, הוא שלי. אני הצעתי את הרעיון לתת לו לשתות."
"אם לא הייתי מראה לך אותו לא היית חושבת עליו אפילו! אני הולכת להביא לו וויסקי!"
"אני לא מסכימה לזה, אני הולכת!"
"לא, אני!"
"תעזבי אותי כבר!"
"לא לפני שתעזבי אותי – איי – את מכאיבה לי!"
תומאס צחק חרישית.
הוא הסתובב לעבר הבנות, שהיו נראות נסערות במיוחד. "אממ." כחכך בגרונו. הן הביטו בו, מסמיקות ונבוכות.
"במקרה שמעתי את השיחה שלכן," אמר וחייך בחביבות, "אז אני פשוט אחסוך מכן את ההתלבטות הנוראה – אני לא שותה בתפקיד." אמר, והצביע על התג של הז'קט בהתנצלות מעושה.
"אהה… כמובן, אדוני," אמרה הגבוהה מבין השתיים.
"כן, כמובן אדוני," חזרה אחריה השנייה. "אנחנו… אממ…"
"נלך." אמרה הגבוהה ומשכה את חברתה.
"הרסת הכל! את זאת שצעקת- הוא בטוח שמע הכל בגללך!"
"סליחה?! אני דיברתי בלחש- אם את לא זוכרת מרי, את זאת שנשלחה לבדיקת שמיעה בכיתה ד' כי צעקת כל הזמן!"
"אוי נו, ג'ס, את יודעת שאני שומעת טוב יותר! מי שמעה בכיתה ט' את כל מה שרונלד אמר עלייך במסיבה? אני!"
"הוא צעק – כולם שמעו אותו!"
"חוץ ממך, לכן את פה האשמה!"
"את!"
"לא, את!"
"אני חושבת שהוא עוד מקשיב – בואי נלך מכאן, עשית מספיק בושות לערב אחד." אמרה הגבוהה והן הלכו במהירות.
הוא התפקע מצחוק עד שכל גופו כבר כאב. השתעשעתי מספיק לערב אחד, חשב. הגיע הזמן לחזור לשגרה. לכל מי שמחכה לי בקוצר רוח, חשב וחייך.
"אני חוזר הביתה, אחי," לחש לאוזנייה.