אני ואתה לא נשנה שום דבר

רוג'ר – מלך האלפים האפלים, עמד מולנו. חיכיתי לרגע הזה מאז נולדתי, להילחם בו.
"אז את הנבחרת ששמעתי עליה? היכוני למות!"
הוא לקח מקל והרים אותו לשמיים, אמר כמה מילים לא ברורות ופתאום – טרח! מכת ברק הכתה במקל והפכה אותה לחרב ענקית וזוהרת.
הוא התחיל לרוץ לעברי עם החרב.
"חסן, רוצי!" צעק בלוני ממרחק.
אבל לא יכולתי, נעמדתי קפואה, ללא יכולת לזוז, מלך האלפים כבר הגיע אליי, הוא החזיק את חרבו בשתי ידיו ועמד לתקוף…
"חסן!!!"
מלך האלפים הכה אותי עם החרב, חושך, חשבתי שזה הסוף.
"חסן" שמעתי קול, "מי זאת?", "אני הרוח שבתוכך, הכוח שתמיד היה בליבך".
הקול היה נשמע לי מוכר, זה לא יכול להיות…
"אמא!"
פתאום אור לבן בוהק הציף אותי, קולות של אלפים החלו להישמע ברקע "מה קורה פה? האם היא…?"
התמונה התבהרה, מלך האלפים עמד מולי, עם פה פהור. משהו הרגיש שונה, בחנתי את עצמי ופתאום הופיע עליי שריון מוזהב, כמו באגדה שביבר סיפר לי.
"היא באמת הנבחרת! אבל זה לא משנה, זה עדיין הסוף שלה!"
מלך האלפים שוב ניסה להכות בי בחרבו, אבל תפסתי אותה בידי ולא עזבתי.
"מנוולת!"
"זה הסוף שלך, מלך האלפים"
העפתי ממנו את החרב, ועם ידי בלבד הוצאתי את ליבו ומעכתי אותי.
מלך האלפים מת, האלפים הביטו אחד בשני במבט של תבוסה, העיפו את נשקם ונפלו על ברכיהם, זה באמת היה הסוף.
"חסן!" צעק בלוני! "עשית את זה" הוא קפץ עלי וחיבק אותי. "אבל איך?", "אני לא יודעת, אבל אני חושבת שלאמא שלי היה קשר לזה" הוא הביט עליי במבט נדהם.
מלך השממה בא אליי ולחץ את ידי "עשית את זה חסן, כל הכבוד! אם תרצי בכך, יש לך מקום בחצר המלוכה שלי".
"אני מעדיפה להמשיך לחיות את חיי בפשטות בכפר שלי, אבל תודה" עניתי.
אני ובלוני הלכנו משם יד ביד, שמחים ומאושרים, כשמאחורינו שומרי השממה החלו לאסור את האלפים, קצת ריחמתי עליהם, בסופו של דבר זו לא היתה אשמתם הם פשוט הקשיבו למלך המרושע שלהם שאיים עליהם לעשות את הדברים האלה, אבל מה יכולתי לעשות?

…

שמי חסן ואלדי, כשהייתי בת 13 שמעתי ממכשף רב עוצמה שהייעוד שלי הוא להביס את מלך האלפים האפלים, השליט האכזר שהתחיל מלחמה מול כל עמי בני האדם, מלחמה בה נהרגה אמי בשדה הקרב. היא היתה המכשפה החזקה ביותר בממלכה, אם היא לא הביסה אותו כמה סיכוי היה לי?
יצאת למסע עם חברי הטוב בלוני לחפש אחר שריון מיוחד שלפי הנבואה היה אמור לעזור לי להביא את הניצחון. שנתיים לאחר מכן, בגיל 15 הבסתי את מלך האלפים, עדיין לא ברור לי איך. את השריון מעולם לא מצאתי, הוא הופיע עלי משום מקום. האם הנבואה היתה נכונה או שמא היה לי מזל? אולי לעולם לא אדע.
כיום אני בת 55, לי ולבלוני יש 5 ילדים, כולם כבר בוגרים, נשואים וגרים בבתים משל עצמם. הממלכה היתה בתקופת שלום מאז הבסת מלך האלפים שאיחדה את כל עמי בני האדם. אומנם תקופת השלום היתה טובה בשבילנו אבל בשביל האלפים… הם נהפכו לעבדים, החיות שלנו, עושים כרצוננו. לא משנה מה ניסיתי לעשות עם המעמד שלי השנאה כלפיהם היתה חזקה מדי.
בגלל זה ידעתי שזה רק היה עניין של זמן, שמשהו נורא יקרה שוב…
*דפיקה בדלת*
"מי זה?"
"שליח מטעם מלכת השממה".
פתחתי את הדלת, השליח הביא עימו מכתב.
"לחסן היקרה, אשמח להזמינך ליום ה-40 שנה לחגיגות הניצחון שלנו על האלפים. את כמובן תקבלי מעמד של אורחת כבוד כפי שאבי היה נותן לך. אצפה לראותך, מלכת השממה".
הראתי את המכתב לבלוני שאמר שאנחנו מוכרחים ללכת, לא ידעתי אם באמת רציתי מכיוון ש"החגיגה" הזו גם כוללת הצגה לראווה של אלפים נלחמים אחד בשני ומענים אחד את השני ל"הנאת" הקהל, אבל בלוני התעקש ולא רציתי לאכזב אותו.
הטקס היה יפהפה, מאכלי גורמה, כלי כסף וזהב, שירי אופרה עוצרי נשימה, קישוטי אריחים וזיקוקים מהמעלה הגבוהה ביותר. הכל היה נהדר, מלבד המופע המרכזי, זה שקיוותי שלא יבוא.
"כולם להיכנס לאולם המרכזי, ההצגה עומדת להתחיל!" קרא הכרוז.
נכנסתי ביחד עם בלוני, מעורערת.
הקהל היה נסער ודחף לכל עבר. התיישבנו בכיסאות לאורחי הכבוד ליד המלכה, שלחשה לאוזני "כל כך טוב לראות אותך! תהני מהמופע", הנהנתי לחיוב, עם חיוך מזויף.
"היכונו! המופע עומד להתחיל!"
בלוני חייך חיוך ענק וקפץ כאילו היה עדיין ילד קטן.
"נא להכין את ההימורים שלכם! בואו נקבל כבר את המתמודד הראשון! מצד אחד, ארקנה! אלף מהארץ הצפונית, ואחד הלוחמים הטובים ביותר מצבא האלפים! הוא אומנם כבר זקן אבל אל תתנו לגיל להטעות אותכם יש בו עוד המון כח!"
אלף אפור, עם שיער לבן, מלא חבולות, שיניים שבורות, ועיניים אדומות נכנס לזירה. מצד אחד הוא היה נראה זקן אבל הוא הלך ושאג כמו אדם צעיר. הוא היה גדול, ומפחיד.
"בוזזזז!!!" קרא הקהל בהנאה.
"אלף מסריח וזקן! תראו אותו, מוות יהיה מתנה בשבילו" שמעתי אנשים קוראים.
"ומהצד השני, שירה, היא אומנם לא השתתפה במלחמה המקורית אבל זה לא מונע ממנה מלהיות העובדת המצטניית שלנו!"
האלפית נכנסה לזירה, היא נראתה ההפך הגמור לארקנה, צעירה, אפילו יפה יחסית לאלפית, שרירית מאוד ואיכשהו גם מסודרת מאוד למרות היותה עבד"
"בוזז אלפים! תמותו שניכם!"
"הגיע הזמן להמר!"
איש עבר שורה שורה לקחת כספי הימורים מאנשים, רובם לפי מה שהצלחתי לתפוס הימרו על שירה, הגיוני.
"אוקיי, עכשיו שההימורים נגמרו בואו נתחיל בקרב!"

הקרב עמד להתחיל, ביותר ממובן אחד…
מאז ומתמיד ניסיתי להיות אישה שיוויונית, כזו שאכפת לה מכולם. רציתי שכולם רק יחיו בשלום, אפילו האלפים. תמיד ניסיתי לשנות את המצב עבורם ולהפסיק את האפליה נגדם, אבל… אילו ידעתי מה עומד לקרות, הייתי דואגת לזה שיהרוג את כולם לפני 40 שנה.

…

שלושה ימים לפני החגיגות, קיימנו חגיגה משלנו, אירוע משפחתי ובו כל חמשת ילדי – שלושה בנים ושתי בנות – התקבצנו יחדיו בביתי.

נימי, ביתי הראשונה, הגיעה עם האישה שלה אלינור, הן היו מאושרות ביחד. נימי תמיד היתה צנועה ושקטה, היא לא דיברה הרבה ובעיקר דיברה בצד עם אלינור, שתיהן צחקקו ונראו שנהנות, חייכתי מלראות אותן מאושרות.

גיל – בתי השנייה, הגיעה עם החבר שלה רון. גיל תמיד היתה טומבוי, קשוחה למדי ואהבה לריב עם האחים שלה כל הזמן, וגם הפעם, רוב הזמן נאלצתי להפריד בינה לבינם, אבל גם היא היתה מאושרת.

בילי – הגיעה עם אישתו דני. בילי היה איש עסקים, רוב העובדים שלו היו אלפים עבדים שעברו ללא תמורה, ניסיתי לגרום לו לשנות את זה אבל זה לא ממש עזר, בילי היה אדם גאה מדי.

רוני – הגיעה עם החבר שלו בוב, שניהם נראו מאושרים. רוני תמיד היה ילד די שתלטני ושאוהב להשתולל כשהיה צעיר, אבל הוא השתנה הרבה מאז בזכות בוב. אבל כגיל בסביבה הילד ההוא תמיד חוזר, והם לא הפסיקו לריב שוב.

ו… איון – בני הצעיר, אבל היחיד מבין כולם עם אישה בהריון. איון תמיד היה זה שהכי דומה לי, הוא היה אדם טוב, מתחשב, מעולם לא רב עם אחיו. אבל יותר מכל, הוא תמיד רצה שיוויון עם האלפים. "למה הם העבדים שלנו?" השאלה הזו ששאל אותי כשהיה רק בן 6, תמיד חוזרת לרדוף אותי. הוא אפילו מנע מילדים מלהרביץ לאלף אחד שעבד בבית הספר שלו, וחטף מכות על כך בעצמו, וכשהיה גדול יותר תפס תפקיד פוליטי מרכזי בממלכה במטרה לנסות לשנות דברים לאלפים, אבל כל ניסיון לכך רק גרם לאנשים לסלוד ממנו והוא נזרק מהר מאוד מהמעמד שלו. את השנים האחרונות בילה בעיקר עם אישתו בביתו. איון לא היה בקשר טוב עם רוני בגלל המפעל שלו שמעביד אלפים. איון תמיד נראה מובס, אדם שרוצה שינוי שהעולם לא מעוניין בו. תמיד ריחמתי עליו בגלל זה.

"מה אתה רוצה לשתות?" שאלתי אותו, כשראיתי אותו יושב בצד בשקט כשאישתו בצד מדברת עם האחרים. "לא תודה, אמא". "למה אתה כל כך שקט?", "לא שמעת? החגיגות בקרוב? שוב הם יענו אותם כבידור לעיני כולם. למה אף אחד לא עושה שום דבר?! למה את לא עושה שום דבר?!", "הייתי עושה אם הייתי יכולה". "את עורכת חגיגה כזו שהם סובלים!", "זה לא עד כדי כך פשוט ואתה יודע את זה!" הוא התעצבנן, קם והלך החוצה.
יצאתי אחריו "קדימה, בוא תנסה להשתחרר קצת, מה אתה עושה עכשיו?", "אני שמח ששאלת" הוא אמר ופתאום הבעת פניו השתנתה לגמרי, והוא העלה חיוך על פניו "קיבלתי עבודה חדשה, אני מטפל באלפים בקולוסיאום". "אלו שנלחמים אחד בשני?", "כן".
"למה דווקא שם?", "חשבתי שאם לא אוכל לשנות את העבודה שהם עבדים, אז שלפחות אהיה מעביד שטוב אליהם" איון שינה חזרה את הבעתו ונראה מתוסכל.

"כנסו פנימה שניכם!" אמרה נימי "הם שוב רבים!"

"אוי נו" נכנסתי פנימה להפריד ביניהם בעוד איון נשאר בחוץ, מביט לשמיים בתהייה. דאגתי לו וחששתי, לו רק ידעתי…

…

מכוסים בשלשלאות, צווחים מכאבים של התעללות שללא ספק עברו בכלאם. הקהל צווח בהתלהבות, האלפים, לא ממש היה ידוע מה הם חושבים מכיוון שאף אחד מהם לא נשמע מדבר מלבד מלך האלפים בזמנו, תהיתי אם בכלל הם ידעו את שפתנו.

הקריין קרא "התחילו!".

שירה התנפלה על ארקנה, הרביצה לו באגרופיה שוב ושוב, זה די הדהים אותי כמה מהר היא יכולה לזוז עם כל השלשלאות שעליה. שוב ושוב ושוב, מכה ועוד מכה, הפנים של ארקנה החלו לדמם, אבל… למרות המראה, ארקנה בקושי זז ממקומו, המשיך לעמוד זקוף.

שירה המשיכה להכות, והתחילה לבעוט, היא קפצה על ראשו של ארקנה ושרטה אותו. הקהל היה מלא בהתלהבות "כן! תהרגי אותו" אבל ארקנה המשיך לעמוד במקום. היא נשכה אותו, הדם המשיך לנטוף מכל מקום בגופו.

שירה כבר נראתה עייפה, לא משנה מה עשתה, ארקנה לא נפל, לא מעד, לא זז.

היא עמדה מרחוק, התסכלה עליו. שקט, אפילו הקהל הפסיק לדבר, תהה מה קורה.

"שחררו את השאר!" קרא הקריין.

בדרך כלל, כשקרב לא מוכרע או לא מלהיב מספיק את הקהל, תמיד יש תגבורת. חבורה של אלפים פראים משוחררים אל הזירה לגרום לקרב להפוך למעניין יותר.

"כןןןןן!" קרא הקהל "תהרגו את כולם!".

האלפים נכנסו לזירה, ופתאום, נעמדו גם הם, בשקט. דבר כזה לא קרה מעולם.

הקהל הביט במבט תמוה. "נו! תהרגו אחד את השני!".

גם המלכה כבר החלה להתעצבן. "הכניסו את השומרים לזירה, נראה שצריך לגרום להם בכוח להמשיך להילחם!".

לזירה נכנסו כעת כמה שומרים חמושים, מנסים לדקור את האלפים ולהאיץ בהם להילחם.

הקהל הביט לזירה, הם התכוננו שהקרב יתחיל, שמשהו גדול יתחיל.

…

"עכשיו!" קרא ארקנה.

"הוא… דיבר" אנשים מהקהל החלו לקורא.

שירה ושאר האלפים חייכו, עם ידם הם הורידו מעצמם את השלשלאות.

"רגע… איך זה יכול להיות, השלשלאות האלה חזקות כל כך ששום אלף לא יכול לפתוח אותם, אלא אם כן… הם כבר היו פתוחים".

שירה והאלפים התנפלו על השומרים, התחילו לאכול אותם, השומרים צעקו.

"תברחו!" קרא מישהו מהקהל וכולם החלו לקום בבהלה וניסו להתחמק. "המלכה הובלה במהרה מהאולם וגם אני ובלוני ביחד עם השומרים המלכותיים.

שמתי לב לארקנה, מביט בי, הוא הסיר מעליו את השלשלאות ורץ לעברנו, הוא קפץ אל עבר הקהל הבורח והחל לשחוט אותם ולאכול אותם, ואחריו גם שירה, בעוד האלפים הפראיים פרצו את המעבר האחורי של האולם שם היו כלואים שאר האלפים והחלו לשחרר גם ותם מהשלשלאות.

ברחנו החוצה, קיוונו שברחנו מהם, אבל אז שמענו רעש, כל האולם התמוטט ועשרות אלפים קפצו החוצה, ישר לעברנו.

*המשך יבוא*