מורדת בגלגלים-פרק 46
"הלו?"
"ריילי, איפה את?" קולה הלחוץ של אימא הדהד באוזניי.
"אני בבית, למה?" ולמה היא כל כך לחוצה?
"אני אגיע היום מאוחר, יכול להיות שרק בחצות אצא מכאן. את לבד בבית?"
"לא, אני עם וויל. מה קרה?" אימא הגיע מאוחר הרבה פעמים, למה היא נלחצת מזה דווקא היום? בגלל אבא שלי?
"תוכלי לבקש ממנו שיישאר איתך עד שאגיע?"
"אימא, מה קורה? למה את רוצה שאהיה עם וויל בבית?" חשש התגנב לראשי.
מה אם אבא שלי דיבר איתה? מה הוא אמר לה? זה קשור ללחץ שהיא מקרינה?
"ריילי, תבקשי מוויל שיישאר איתך."
"למה?"
"עכשיו ריילי!" גלגלתי את עיניי וקראתי לכיוון החדר שלי "וויל, אתה יכול להישאר קצת כמה זמן?"
"כן." הוא ענה מהחדר "הכל בסדר?"
זה מה שאני מנסה לברר. "אימא שלי ביקשה. הוא מסכים." את המילים האחרונות אמרתי לטלפון.
"תודה מותק."
שמעתי רחשין מבעד לקו, ואז אימא אמרה "אני כאן." וקול אחר אמר "אנחנו מצלמים עוד עשר דקות, קורניליה. לעי לתקן את האיפור." ואז אימא פנתה שוב אליי "אני מצטערת ריילי, סתם נלחצתי."
זהו? המשפט הזה, 'מצלמים עוד עשר דקות.', השכיח מאימא את הלחץ שלחץ עליה כמה רגעים לפני כן?
"אבל למה נלחצת?" שאלתי אותה שוב.
הפעם אימא ענתה לשאלתי. "ניל התקשר אליי."
"מה הוא רצה?" את ידי הרועדת הנחתי בין רגליי, מסתירה אותה מאימאשבכל מקרה לא יכלה לראותה.
"אמר שהוא החליט לקחת צעד אחורה."
"צעד אחורה?" תפסתי את הטלפון רגע לפני שנפל מידי השנייה.
"הוא וויתר על המשמורת, חוזר לאירופה." אז בעצם..
"לא יהיה משפט?" את התשובה כבר ידעתי. אם לא הייתי נושכת את שפתי באותו רגע, הייתי צורחת.
"לא יהיה משפט." אימא אמרה בנחת שלא חשבתי שתגיע אליה בשיחה הזו. "אני צריכה ללכת מותק."
"אבל אלה חדשות טובות? למה היית לחוצה?"
"נדבר בבית." השיחה התנתקה.
וויל חזר למטבח אחרי כמה רגעים. "קרה משהו לאימא שלך?"
יכולתי להרגיש את המבט החולמני שלי. "לא, היא בסדר." עניתי וחיוך דגדג את קצוות פי.
"לפני חמש דקות מצב הרוח שלך היה ברצפה. לכבוד מה האושר?"
"בוא נגיד?" מתחתי את גבי בתחושת ביטחון. "שאולי חצי השעה עם אבא שלי לא הייתה בזבוז זמן מוחלט."
תגובות (0)