אלבום אחד קטן
חברים שלנו מרוסיה הגיעו. האמא, הדודה טניה, אכלה עוגה ושאלה אותי: " יעלי, את יכולה להראות לי את האלבום שלך, עם התמונות מהריקודים סלונים?"
חייכתי.
חשבתי שזה יהיה מצחיק. לראות את עצמי עם קוקו עגבנייה ואת בן הזוג שלי במצב ריקוד.
גיחכתי.
הנהנתי לאות אישור והתחלתי לנבור בערמות האלבומים שבמגירה. אחד עם תמונות מהגיל הרך מאוד שלי, אחד עם תמונות מגיל שנה עד שנתיים, אחד עם תמונות מהגן טרום חובה, אחד מהפעוטון…. ושלושה אלבומים של אחותי הקטנה. עיינתי בהם, מתפקעת מצחוק על איך שצילמו אותי כשהייתי קטנה. חיפשתי את האלבום עם הריקודים. ומצאתי אותו. זה אלבום קטן עם חיפושית עליו. פתחתי אותו הותחלתי לנבור בערימת התמונות שבתוכו. מצאתי את התמונות שחיפשתי. הייתי לבושה בשמלה חמודה כזו, אי אפשר לתאר אותה, ושני אחים, דניאל ( האח הגדול יותר) וארתור ( הבן זוג שלי) מחבקים אותי. אוי זה היה חמוד! היו עוד המון תמונות. אני תמיד זוכרת את עצמי מסתכלת עליהן מלמטה, חושבת שהם גדולים, אהבתי אותם, מודה :) ועכשיו אני מתביישת לדבר איתם בפייסבוק וכאלה… אהבתי אותם כמו אחים, והערכתי אותם, כמו אחים גדולים, ורבתי איתם כמו אחים גדולים. וכמוני כמוהם :) אני מתגעגעת אליהם. אחד מהם אני יודעת שהוא בפנימייה, לא לעבריינים, ולא בגלל שאין לא אימא. אני אל יודעת למה. והשני?, אין לי מושג קלוש. עכשיו אני רוצה לחזור לחוג, אבל אני מתביישת, מהם, ומזה שאני אל זוכרת כלום O_O אני זוכרת איך היינו דורכים אחד לשני על הרגלים בהופעות של החוג. ( אני חושבת שאם הוא היה פה עכשיו הוא היה מתקן אותי כך: " לא אנחנו דרכנו, אלא את דרכת…." אני מחייכת כרגע. זה משהו ממש חשוב. כי הריקודים חשובים לי מאוד. ואני מתחילה לגלות אנשים שהיו איתי בחוג! מצחיק, לא? אני זוכרת שתמיד היו להם המון מדליות אחרי ההופעות. מוזר לי, כי אני הייתי תמיד עם אחת, או מקסימום שלוש או שתיים. ולהם היה שלוש ארבע, ועם לא שמונה או תשע. וזה היה מאוד מוזר בשבילי…. אני לא הבנתי למה, זה היה כאילו הם רקדו עם עוד בנות חוץ ממני. כשהייתי מבינה את זה, הייתי ממש מעוצבנת. נו? למה אתם יכולים לצפות מילדה בת בין שלוש לשבע? אני מגחכת על זה. אבל הריקודים זה זיכרון שלא ימחק לעולם.
אני מתגעגעת, אליהם, ואל המקצוע, אני מקווה ללכת לחוג, אותו החוג שנה הבאה :)
תגובות (0)