הזיכרון שמכאיב והצרחה הכואבת

אני מזדקפת במיטה החמה שלי, רועדת מקור לא מוסבר. שקט בבית, אף אחד לא שמע את הצרחות שלי הלילה, או שכולם ויתרו על הדחף לרוץ לחדר שלי ולבדוק אם לא הגיע לשם רוצח משוגע.
המזגן מפיץ חום אך לי עדיין קר, אני מזיעה כולי, ועל זרועותיי שריטות טריות שגרמו ציפורניי הגזוזות.
אני מתנשפת בכבדות, מנסה לשמור את הצרחות התקועות בגרוני בתוכי. מושכת בפיג\'מה הרכה שמרגישה לי חונקת פתאום.
הנשימה נהיית לי קשה מרגע לרגע, אני מתחילה לראות מטושטש, מתחילה להתחרט על תפילתי שלא יתעורר אף אחד מהישנים בבית החשוך.
אני הולכת בטשטוש וברעד למקלחת, מנסה לעמוד ביציבות ולהרחיק את הכתמים השחורים מעיניי.
המים הרותחים מצליפים בגבי, אני מתמכרת לתחושה השורפת, נותנת לה לשרוף את מחשבותיי, אך גם היא לא מצליחה לסלק אותן.
במראה השתקפותי מביטה אליי בעייפות, כתמים שחורים מעטרים את תחתית עיניי, אחרי שבועות של חוסר שינה מעיק. אני פותחת את ארון התרופות ומוציאה את קופסת הכדורים. הכוס עם המים כבר מחכה לי. אני בולעת עם המים חמישה כדורים, בתקווה שאולי אלה יתנו לי כמה שעות שינה יקרות, אך גם המינון הגבוהה של חומרי הטשטוש לא עוזר למוחי להירגע.
אחרי פחות משעה אני שוב מתעוררת בצרחות מהשינה הטרופה, מהחלומות שרודפים אותי כבר כמה חודשים.
אני שוב יושבת במיטה שלי, רגליי צמודות לחזי, כשידיי עוטפות אותן בחיבוק לוחץ.
כל רחש קטן מרעיד אותי, כשמתנתק ענף מהעץ הצמוד לחלוני אני קופצת בבהלה.
דמעות מתחילות להציף את עיניי, אני גוררת אליי כרית ונותנת לה לספוג את הבכי, כמו שספגה את כל קודמיו. כמו שספגה את הריח שלו, את הצחוק שלו, את הצחוק שלי, שכבר לא שמעתי זמן רב מידיי. אף אחד לא שמע אותו. שאפתי אוויר מהכרית שלי, מנסה לספוג קצת אושר. אבל רק ריח דמעותיי המלוחות מגיע לאפי. הן מציפות שוב את עיני.
אני מצמידה את ידיי לאוזניי, מתקפלת לכדור כשהשמיכה מסתבכת בין צלעותיי, מחכה לצרחה הבאה. ויודעת שהיא תהיה גרועה כמו כל האחרות, כי למרות מה שהבטיח, הכאב לא נעלם, הוא גדל ומכביד יותר ויותר על ליבי הקמל בין צלעותיי הכחושות.